אחרי שמתחילת הקדנציה המניות הציבוריות של מירי רגב לא הפסיקו לעלות, על אפם וחמתם של החמוצים וקפוצי התחת, נראה שבפרשת ארגנטינה היא קיבלה לראשונה כרטיס צהוב – על גבול האדום – בדעת הקהל, כולל הקהל שלה. כשהמחיר הוא פרידה מחלום המפגש עם מסי, פתאום אובססיית ירושלים של שרת התרבות והנטייה שלה להפוך כל אירוע לקטטה נראים הרבה פחות חינניים. שלא לדבר על הסאגה המכוערת של הכרטיסים למקורבים.
אלא שבזמן שכל כוח האש התקשורתי והציבורי הופנו לכיוון אחד, הדרמה האמיתית התרחשה ומתרחשת מתחת לרדאר. בעוד מדינה שלמה מדברת על פארסת ארגנטינה, רגב המשיכה במסע הנמרץ שלה לסתימת פיות והטלת "אפקט מצנן" על כל בדל של חשיבה אופוזיציונית במרחב הציבורי והתרבותי בישראל.
עוד חמוצה אחת
זה התחיל עם מתקפה ואיום בהפסקת תקצוב על פסטיבל קולנוע דרום, רק בגלל שנכלל בו סרט דוקו שבו נשים בדואיות מהנגב תיעדו את תנאי חייהן המחפירים והעזו להלין על קיפוח מצד הממסד הישראלי. מדובר בפסטיבל שהוא לכאורה התגשמות חזונה של רגב: תרבות בפריפריה, מתן ביטוי לקבוצות המודרות בחברה הישראלית. אלא שמתברר שההגדרה "קבוצות מודרות בפריפריה" לא כוללת את הקבוצה המוחלשת מכולן – נשים בדואיות. או לפחות, לא כולל נשים בדואיות כועסות.
זה נמשך עם ניסיון לאסור על קיום ערב עיון של עמותת "זוכרות" על הנכבה בגלריה ברבור בירושלים. "זוכרות" היא עמותה של ישראלים שסבורים שאם לא נכיר ונכבד את האסון של הערבים, לא נוכל אף פעם להגיע לפיוס והשלמה איתם. לגיטימי להתווכח עם הגישה הזו, ויכוח ומחלוקת עם מי שמעצבנים אותך זה בדיוק הקטע של דמוקרטיה – אבל למה לסתום להם את הפה?
והצעד הכי משמעותי: ועדה שהקימה רגב ממליצה להעביר את קרנות התמיכה בקולנוע לידי גוף ממשלתי. אם יוצרים יידעו שכשהם כותבים תסריט או בוחרים נושא לסרט הרעיונות שלהם יסוננו על ידי פקידים שפועלים בהתאם לרוח המפקד(ת), הרוח הנפלאה שמפעמת בשנים האחרונות בקולנוע הישראלי תפסיק לנשב. ניסו את זה כבר לפנינו, זה היה ברוסיה הסובייטית וקראו לזה "פראבדה". היועצת המשפטית של משרד התרבות עצמו, אגב, קבעה שמנגנון כזה "אינו תואם מדינה דמוקרטית". עוד חמוצה אחת.
בשבילה גיבורים עפים מהמסך
אני מניח שחלק מכם מבטלים את הדוגמאות שלעיל ומתייגים אותן תחת הכותרת "שוב הסמולנים מתבכיינים". אבל כדאי לזכור: צמצום חופש הביטוי והיצירה הוא מדרון חלקלק. אם למתוח ביקורת על הממשלה או המדינה (וכן, לפעמים הביקורת מרגיזה, הרבה פעמים מוגזמת, ובהחלט אפשר להתווכח איתה) זה לחתור נגד עצם קיומה, אזי את הכתם הזה אפשר להדביק כמעט לכל יצירה או מעשה עיתונאי. הנה עוד כמה דוגמאות שעלולות למצוא את עצמן בבנק המטרות:
"בשבילה גיבורים עפים": חיילים קרביים בצה"ל מוכי טראומה, מתחרפנים ומשתינים בלילה במיטה בגלל הלם קרב? זו פגיעה במורל הלאומי, נסראללה עלול לעשות מזה מטעמים. לפסול!
"סלאח, פה זה ארץ ישראל": סדרה שמציגה את ישראל כמדינה גזענית, עם ממסד לבן שזרק לכלבים את המהגרים השחורים שהגיעו אחריו. נשק בידי תנועת ה-BDS שטוענת שישראל היא מדינת אפרטהייד. לצנזר!
מחאת הנכים: כשאנשים בכיסאות גלגלים סוגרים כבישים וטוענים שהממשלה מחלקת להם קצבאות רעב זה מציג את ישראל כמדינה מרושעת שמפקירה את אזרחיה החלשים ומשחק לידי חורשי רעתנו. לא לשדר!
אלימות המשטרה כלפי אתיופים: מתברר שהגזענות הישראלית הממוסדת לא הסתיימה בשנות ה-50 ומדי פעם מפציעה במפגש עם אזרחים עם צבע העור הלא נכון. חומר שימושי מאוד עבור אויבינו. לא לסקר!
פערים חברתיים: על פי הנתונים ההשוואתיים, ישראל קרובה מאוד לשפיץ העולמי של הפערים בין עשירים לעניים. מתברר שלא הכל כאן גן עדן, וזה בדיוק מסוג החומרים שאויבינו מחפשים בנרות כדי לקעקע את תדמית הווילה בג'ונגל. לא לפרסם!
בקיצור, יוצרים, עיתונאים ושוחרי דמוקרטיה יקרים: הבנתם את הרעיון. כוחנו בתדמיתנו, ומי שלא יישר קו – לא ידבר. זה לא מדע בדיוני – הכרסום הזה הוא תהליך שקורה כאן ועכשיו. אז במקום לבכות על ארגנטינה, כדאי שנשים לב שהדברים החשובים באמת, המדאיגים באמת, לא מתרחשים בינינו לבין מסי – אלא בינינו לבין עצמנו.