"נשבע לכם שאני לא קשור לזה", הוא אמר בקול מבוהל. בסדרות משטרה אמריקניות, זה בדיוק הרגע מקפיא הדם שבו נשמעת ירייה. מכיוון שלא התחשק לי להיות עד שמיעה לרצח הושטתי יד אל הטלפון כדי להתקשר למשטרה, אבל אז שמעתי מתוך החשיכה צרצור של מכשיר קשר ואחת הדמויות אמרה: "מוקד, אני כאן באירוע". הבנתי שני דברים: אל"ף – אין טעם להתקשר למשטרה כי היא זו שהעירה אותי; ובי"ת – במרחק 20 מטר בקו אווירי מהחדר שבו ישנים הילדים שלי מתחולל "אירוע".
קצת פחות נעים פה
זה לא האירוע היחיד שהתרחש בתקופה האחרונה למרגלות הבניין שבו אני גר ברחוב קטן ושקט – או לפחות פעם היה שקט – במרכז תל אביב. באחד מלילות שבת האחרונים, רגע לפני שגררתי את עצמי למיטה, עלה באפי ניחוח עז של חריכה. הנחתי ששוב השכן שורף סטייקים, אבל הפעם, לפי הארומה הגועלית, זה היה בשר נחות במיוחד.
עשיתי סיבוב בבית כדי לוודא ששום מכשיר חשמלי לא מתכנן לעלות בלהבות במהלך הלילה, ורק אחרי שהריח החשוד התחיל להתפוגג הלכתי לישון. בבוקר נפתרה התעלומה: יישות נעלמה, שבילתה בלילה בחניית הבניין, הציתה מזרון והשאירה לנו למזכרת את האודים העשנים.
אם שרלוק היה בסביבה (המקורי, לא זה מהסידרה שרצה עכשיו בטלוויזיה) הייתי מציע לו לבחון כמה קצוות חוטים: האם יש קשר בין פירומן המזרונים למי שפירק במעשה וונדליזם את מעקה הבטיחות של שביל ההנגשה לבניין שהותקן לא מזמן (לטובת הקשישים והנכים)? ומה הקשר בין שרשרת האירועים הללו לעובדה ששלושה זוגות אופניים של בני משפחתי גולחו מהכניסה לבניין בתוך שבועיים? והאם כל זה קשור לחבורת התיכוניסטים המשועממים שהתחילו להתנחל בשעות אחר הצהריים בחנייה, לגלגל כל מיני דברים, לדבר בקולי קולות מתחת לחלון של הקשישים הסיעודיים מקומה ראשונה ולהשאיר אחריהם תל של טינופת?
כמו שאתם מבינים, נהיה קצת פחות נעים פה, ברחוב שלי במרכז תל אביב, בזמן האחרון. כן, אני יודע: יש מקומות הרבה יותר גרועים. יש בישראל שכונות וגם יישובים שלמים שבהם פחד אלוהים להסתובב בחוץ בשעות החשיכה, יש מקומות שבהם אי אפשר לשלוח את הילד לגינה הציבורית כי הוא עלול למצוא את עצמו מתגלץ' עם נרקומנים, ויש ערים שבהן האזרחים התמימים שמסתובבים ברחובות הם בסך הכל תפאורה למלחמת כנופיות אכזרית, תפאורה שמדי פעם חוטפת כדור תועה.
כעיתונאי אני מגיע לעיתים קרובות למקומות כאלה, רק כדי לחזור הביתה עם תחושה שאותה אפשר לסכם בארבע מילים: לא הייתי מתחלף איתם.
מבין אנשים שמחפשים בית עם שומר
אז אולי רצף האירועים שתיארתי כאן הוא רק הסיפור המקרי של רחוב אחד ובניין אחד, אבל נדמה לי שטמון פה משהו עמוק יותר, שמדובר בחלק מתהליך של פיחות מתמשך בתחושת הביטחון האישי של יותר ויותר ישראלים.
במשך שנים, השכונות הרגילות של תל אביב ייצגו איזו שפיות אותנטית: הן היו מחוץ למוקדי הפשע, הסמים והמצוקה, ובאותה מידה רחוק ממרכזי העושר מנקר העיניים. שהרי בבתי דירות ממוצעים, חלקם ישנים ומרוטים, שמאוכלסים על ידי ערב רב של סטודנטים, קשישים ומשפחות ממעמד הביניים, אין לעולם הפשע מה לחפש. בכל פעם שהסתובבתי בכרכים סואנים בעולם, קיבלתי את הרושם שברחובות תל אביב יותר בטוח ונעים. אז מדי פעם דירה באיזור נפרצת, ופה ושם מישהו קם בבוקר כדי לגלות שהאופניים שלו נעלמו – אבל הדרמות הגדולות, המסוכנות, קורות במקום אחר.
רק שעכשיו תחושת הביטחון הזו – המדומה? – הולכת ומתכרסמת. ותרשו לי לחשוד שהכרסום הזה הוא חלק מהמדרון החלקלק שהחברה והכלכלה הישראלית גולשות בו. ליותר ויותר קבוצות ואנשים אין מה להפסיד, ליותר מדי אנשים אין מה לעשות ביום אז הם עושים שטויות בלילה, יותר ויותר בני נוער מסתובבים עם עיניים ריקות ומחפשים דרך למלא את החלל שבפנים, יותר מדי קשישים בודדים שגרים בדירות קרקע הולכים לישון כשהם רועדים מפחד. כשהם סוף סוף נרדמים הם חולמים על שנות החמישים, שבהן היו הולכים לישון עם דלת פתוחה.
מאז ומתמיד חשתי תערובת של רחמים ובוז כלפי אנשים – אתם יודעים מאיזה אלפיון – שמרגישים צורך לנעול את עצמם מאחרי גדרות ושערי מתכת, או לחילופין להעביר את החיים כשהם ספונים במגדלי יוקרה עם לובי ושומר שמפריד אותם מהעולם האמיתי שבחוץ. זו נראתה לי בחירה אומללה למדי – בחירה באורח חיים שמשדר פחד והסתגרות. גם היום אני סבור שלגור בתוך יעד מבוצר זה סיוט, אבל בכל פעם שאני מתעורר לפנות בוקר בגלל קולות חשודים בחנייה, אני מבין קצת יותר את האנשים שבוחרים להקיף את עצמם בחומת מגן שהמדינה כבר מזמן לא מספקת.