לפני שלושה חודשים יצא לדרך מצעד האופניים הגדול (בטח גדול – שמעתם פעם על מישהו שמכריז על מצעד קטן?) של "יהיה בסדר", התוכנית שאני משתתף בהגשתה בגל"צ. יעל עבאדי, כתבת הסביבה המיומנת של התחנה, לקחה על עצמה את המשימה: לרכב על אופניים בעשר ערים שונות בישראל ולתת ציון לחוויה. היום, אחרי שדיוושה ברחבי הארץ, מחיפה ועד אשקלון, עבאדי היא בחורה הרבה יותר שזופה ושרירית, אבל הרבה פחות אופטימית (תוכלו להאזין לסיכום שלה כאן, את התוצאות המלאות תקראו למטה).
משט האופניים שלנו התחיל גרוע – ומאז הוא הלך והידרדר. המרחק בין ישראל למדינה שמקיימת תחבורת אופניים מתקדמת, שקול למרחק שבין חדרה לקופנהגן. חשוב להדגיש שלא חיפשנו שבילי רכיבה בשמורות טבע או בפארקים, כאלה שמשמשים לפעילות ספורטיבית או לנופש עם הילדים בשבת. כשאנחנו מדברים על אופניים, אנחנו מתכוונים לתחבורה: כלי שבאמצעותו ניתן להגיע לעבודה, ללימודים, לסידורים ולדייטים. לאופניים יש ערך סביבתי, כלכלי וחברתי כשהם מחליפים מכונית. אבל ערי ישראל, למרבה הצער, לא עושות כמעט שום מאמץ כדי לאפשר לתושבים להשאיר את הפרייבט בחנייה ולדווש לדרכם עם מידה סבירה של נוחות ובטיחות.
כן, פה ושם יש ניצנים: בהרצליה יש כבר 16 קילומטר שבילי אופניים והיד עוד נטויה, בפתח תקווה יש נתיב אופניים שמתחבר לתחנת הרכבת, אבל ככלל – מדינת ישראל שמחוץ למדינת תל אביב תקועה עמוק בימי הביניים. במקרה הטוב יש קטעי שביל באורך של כמה מאות מטרים, שמתחילים בשום מקום ונגמרים בשום מקום אחר, ובמקרה הרע יש ראשי ערים כמו יצחק רוכברגר מרמת השרון, שמשוכנע שבעירו אין צורך בשבילי אופניים כי "מדובר באוכלוסייה ברמה סוציו אקונומית מסוימת שזה לא מתאים לה".
הכדור עובר אלינו
קשה להסביר את גודל ההחמצה: לישראל, בעיקר באזור החוף והשפלה שנהנים מטופוגרפיה שטוחה ומזג אוויר טוב (אוקיי, עשרה חודשים בשנה), יש כל הנתונים להפוך למעצמה של תחבורת אופניים. מיליוני ישראלים נאנקים תחת מחירי הדלק, הביטוחים והטסטים, מיליונים אחרים חשים על בשרם יום יום את נחת זרועה של תחבורה ציבורית נחשלת, אבל את הפתרון הכי זול, הכי נקי, הכי בריא והכי נוח – איש (כמעט) לא טורח לקדם. חלם זה אולי שם של עיר בפולין, אבל יש לה תאומות רוחניות לרוב כאן בארץ.
לפי ההבטחות של חלק מראשי הערים, זה עומד להשתנות. כמעט כולם מנופפים בתוכניות לסלילת שבילי אופניים מסועפים בשנים הקרובות. אשרי המאמין. אם לא הנדנודים של הרדיו, אולי הכורח הפוליטי יעשה את העבודה: כל ראש עיר ישראלי שעיניו בראשו יכול לראות מה קורה בתל אביב, ולהבין איזו עוצמה פוליטית מעניקה הצלחת התל אופן לרון חולדאי – ראש עיר שיודע לעצבן, ברוך השם, אבל לפחות בתחום האופניים גם יודע לעשות (אם כי גם בתל אביב יש עדיין הרבה מה לשפר).
בעוד שנה פלוס יתקיימו הבחירות לעיריות, וזה כבר מעביר את הכדור ואת האחריות לידיים שלנו, הבוחרים: זה הרגע שבו אנחנו יכולים להבהיר למתמודדים שמי שלא מסוגל לספק לתושבים תנאים בסיסיים לדיווש נוח ובטוח, לא ראוי לקול שלנו. איכות התחבורה העירונית היא נושא סביבתי, חברתי וכלכלי שצריך לעמוד בראש סדר היום של הבחירות המוניציפאליות הקרובות.
לראשי ערים יש נטייה להטיל את האחריות לקיפאון על התושבים המפונקים, ש"לעולם לא יעברו לאופניים, אז בשביל מה לעשות שבילים?", כמו שאמר לי פעם ראש עיר שעד לאותו רגע דווקא די הערכתי. ובכן, רבבות ישראלים שגרים בתל אביב כבר הוכיחו שברגע שמספקים להם את ההזדמנות, הם מתנפלים עליה בהמוניהם. אין שום סיבה לחשוב שבנס ציונה, אשקלון, חיפה, כפר סבא, רעננה ובאר שבע – חיים ישראלים מסוג אחר.
דירוג הערים
תל-אביב : 9
הרצליה : 7.5
מודיעין : 6
פתח-תקווה: 5
נס ציונה : 4
אשקלון : 4
ירושלים : 3.5
רמת השרון: 3
רחובות : 2
חיפה : 2
רעננה : 2
רמת גן : 0