אני מדבר, כמובן, על המאבק להצלת חוף פלמחים, שתבע להשאיר אותו בידי הציבור הרחב שממלא אותו מדי סוף שבוע ולהימנע מהקמת כפר נופש יוקרתי שישתלט על הנוף ועל החוף (גם אם לא באופן פורמלי).
זה היה מאבק על צדק חברתי עוד לפני שצמד המילים הזה הפך לסיסמה שהוציאה מאות אלפים לרחובות. ובעיקר, זה היה מאבק שהסתיים בהפי אנד: המערכה, שניצתה במפגש בין המתרחצים הקבועים לגדר ברזל מכוערת שתחמה את אתר הבנייה המיועד, טיפסה ועלתה עד מבקר המדינה, המשיכה למוסדות התכנון ובתי המשפט, והגיעה עד שולחן הממשלה, לא פחות.
ביולי 2010, בסיום הדיון הכמעט היסטורי (לא בכל יום הממשלה דנה בגורלו של חוף), יצאו ראש הממשלה נתניהו והשר להגנת הסביבה גלעד ארדן אל המצלמות, והודיעו חגיגית שממשלת ישראל החליטה להחזיר את החוף לעם, סוף פסוק.
או שלא. כמו בסרטי אימה, שבהם המפלצת מתעוררת לעוד סיבוב אחרון של הפחדה, כך גם כפר הנופש בחוף פלמחים מסרב להיגמר: שנתיים וחצי אחרי אותה ישיבת ממשלה, מתברר שהתוכניות להקמתו מאיימות לעשות קאמבק. עדי לוסטיג, הנערה עם הראסטות, היתה בינתיים לאישה, היא מתגוררת הרחק מחוף פלמחים – בבית השיטה שבבקעת בית שאן, אבל ניחוח הסכנה הגיע עד לשם, ובלית ברירה היא יוצאת שוב למאבק.
הנה השתלשלות האירועים, בתמצית: הממשלה החליטה שאיזור החוף יהפוך לגן לאומי בניהול רשות הטבע והגנים, ושבמקביל הרשות תאתר שטח חלופי – רחוק יותר מהחוף ולא על חשבונו – שבו יוצע ליזמים להקים את כפר הנופש. רשות הטבע והגנים אכן לקחה לידיה את החוף, ועשתה עבודה טובה: מדובר כיום באחת מרצועות החוף המטופחות והמשובחות בישראל, שהמונים נהנו ממנה בקייצים האחרונים. אצלנו במשפחה "הגלים של פלמחים" הפכו למותג.
רק במשימה אחת רשות הטבע והגנים לא עמדה: איתור שטח חלופי. בין הבסיס הצבאי הסמוך, הקיבוץ, השטחים החקלאיים ושאר השכנים, לא מצאו מקום לכפר נופש, אולי כי פשוט אין מקום כזה.
בנסיבות האלה, יש שתי אפשרויות: או למצוא בכל זאת מקום מתאים לכפר הנופש שלא בא על חשבון הציבור והחוף שלו; או להודיע שלא יהיה כפר, ולפצות את היזמים על הנזק שנגרם להם.
אלא ששטח לא מצליחים למצוא, ומדינת ישראל – ניחשתם נכון – לא מתלהבת להכניס את היד לכיס ולשלם. בשלב הזה, למרבה השערורייה, עולה על השולחן מחדש האפשרות להקים בכל זאת את כפר הנופש, במיקום המקורי.
כמה שווה הבטחה מראש הממשלה?
הוויכוחים מתנהלים בינתיים על אש קטנה, במוסדות התכנון, אבל ארגוני הסביבה – החברה להגנת הטבע ו"אדם, טבע ודין" - כבר נכנסו לתמונה. גם הם יודעים שאסור שסיפור פלמחים ייסגר בשקט, בחדרי חדרים, מאחרי גבו של הציבור שכלל לא יודע שעל החוף שלו רובצת עננה.
נתניהו וארדן התחייבו, נתניהו וארדן צריכים לעמוד בהתחייבות. עוד לפני הבחירות יש להם חוב ציבורי ומוסרי לדאוג לכך שהפרשייה הזו תיסגר, הפעם לתמיד. אני מאמין שאם זה היה תלוי בארדן זה היה קורה כבר מזמן, הרי המאבק להצלת פלמחים היה הבייבי שלו. אם אין פתרון אחר, הממשלה צריכה לשלם פיצויים הוגנים ליזמים. ואם לא מצליחים להגיע איתם לפשרה מוסכמת – שבית המשפט יכריע. בשביל זה יש שופטים בירושלים (או בראשון לציון).
בכל פעם שהזדמנתי בשנתיים האחרונות לחוף פלמחים, נכנסתי למים, הסתובבתי עם הפנים לכיוון החוף, הבטתי על הגבעות היפות שממול ולא הבנתי איך מישהו העלה על דעתו שבמקום הזה יכול לקום כפר נופש. הייתי רגוע, כי קיבלתי הבטחה מראש הממשלה. מה בנאדם צריך יותר מזה? עכשיו אני יודע מה הוא צריך: שראש הממשלה גם יקיים. ואין זמן טוב יותר מאשר ערב בחירות לתבוע מראש הממשלה לעמוד במילה שלו.