ביום חמישי למדו אזרחי ישראל – או לפחות המיליונים שגרים בין תל אביב לרעננה – שריח הוא עניין חמקמק. ראשית, במובן הפיזי ממש: צוותים וניידות ניטור של המשרד להגנת הסביבה דלקו אחרי הריח ברחבי גוש דן, במה שהפך להמחשה מדויקת של הביטוי "לרדוף אחרי הרוח". במקרים רבים, כשהגיעו לאחד ממוקדי התלונות התברר שהריח הקדים אותם וכבר הלך למקום אחר, עם כיוון הבריזה.
גם כשתופסים את הריח על חם הוא לא קליינט קל. בשונה מרעש שנמדד באמצעות דציבלים או מזיהום ים שבו סופרים את החיידקים, מכשיר המדידה של הריח הומצא לפני מיליוני שנים ומאז לא השתנה הרבה: האף. תתפלאו, אבל יש אנשים שהעבודה שלהם היא להריח. אין צורך בכישורים מיוחדים, למעשה התכונה העיקרית שדרושה כדי להצליח בתפקיד הם נחיריים פתוחים לרווחה.
גם ביום חמישי יצאו צוותי מריחים לשטח, ותרומתם הייתה בעיקר על דרך השלילה: הם ידעו לומר שהניחוח שאפף את גוש דן אינו ריח ביוב, ובכך הסירו מרשימת החשודים את השפד"ן, מכון טיהור השפכים הענק של איזור המרכז. אבל הם לא ידעו לומר מה כן מקור הריח, וגם המכשירים לא סיפקו תשובה. ובכל זאת, משהו הרי היה שם, באוויר, הרי יותר מ-2,000 איש התקשרו למוקדים השונים ודיווחו על כך. תעלומה.
בערבו של יום הודיע השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן, על פתיחה של חקירה פלילית. במונחים של נושאי סביבה מדובר בחקירה לא שגרתית: בתחום הזה בדרך כלל יש עבריין, ורק אז נפתח נגדו תיק במטרה לאסוף ראיות ולבסס כתב אישום. הפעם יש גופה – או לפחות יש ריח של אחת כזו – אבל אין רוצח. אנשי המשרד להגנת הסביבה יצטרכו למצוא אותו, ונכון לשעת כתיבת השורות האלה מה שיש להם ביד אפילו לא עונה להגדרה "קצה חוט". מישהו הציע לשלוף את שרלוק הולמס מתוך המסך של הוט ולשגר אותו לרחובות תל אביב.
משרד האוצר מסרב לחתום על הצ'ק
חוץ מענן סמיך של ריח, הפרשייה הזו הותירה שתי סיבות לדאגה: הראשונה קשורה כמובן למקור הריח. ומה היה קורה אם מה שהסתובב באוויר הגוש-דני היה חומר מסוכן באמת, ולא כזה שגורם לכמה אנשים לקצת צרבות וסחרחורות? העובדה ששעות ארוכות אופף ענן של ריח ריכוז אוכלוסייה צפוף בלי שהמדינה מסוגלת לומר מהו, לאתר את מקורו ובעיקר לנטרל אותו (הריח לא נעלם בזכות פעולה כלשהי של הרשויות), היא, בלשון המעטה, מטרידה.
באופן אירוני, מבחינת המשרד להגנת הסביבה האירוע הזה בא בזמן טוב: במשרד הגיעו כבר לפני יותר משנה למסקנה שאין להם היכולת, כוח האדם והתקציבים הדרושים לתפקד כגוף חירום שמטפל באירועים של דליפת חומרים מסוכנים. בהסכמה עם משרד הפנים הוכנה תכנית להעברת האחריות לשירות כיבוי האש הארצי, אבל רק הכסף לביצוע המהלך – כ-30 מיליון שקל – חסר. האוצר, ניחשתם נכון, מסרב לחתום על הצ'ק, המשרד להגנת הסביבה טוען שאין לו סכום כזה, ונושא של חיים ומוות תקוע באמצע, לא לכאן ולא לכאן. מסקנה: בוועדת החקירה הבאה, ממש כמו בפרשת הכרמל, לא יהיה משעמם.
הסיבה השנייה לדאגה נוגעת למה שמתרחש כאן בכל פעם שאנחנו נתקלים בענן של אי וודאות. אני כבר לא מדבר על כך שעם ישראל לא מסוגל להכיל אפילו לרבע שעה את התשובה "לא יודעים", ושהרשתות החברתיות מתפוצצות מתיאוריות קונספירציה מגוחכות. אני מדבר על זה שחלק מהשמועות (שאחר כך הופרכו על ידי אנשי המקצוע) הופרחו על ידי גופים ממסדיים ורשמיים. אזרחים שהתקשרו לפיקוד העורף קיבלו תשובות והשערות שונות ומשונות מגורמים שלא מבינים עד כמה גדולה האחריות המונחת על כתפיהם. בחלק מזרועות הממסד בישראל עוד לא הפנימו שהאדם שיושב על הטלפון, בוודאי בשעת חירום, הוא אחד האנשים החשובים בארגון: הוא הפנים והקול של המדינה, ואם ברגעי לחץ שבהם הציבור צמא למידע הוא מדבר שטויות – אנחנו בצרות.
כשתהיה פה שעת חירום אמיתית, בנסיבות סביבתיות או אחרות, צריך רק לקוות שזרועות המדינה השונות יידעו להיות מתואמות זו עם זו ובעיקר למסור מידע אמין, כולל תשובות מהסוג שהציבור מתקשה לקבל, כמו "אין לנו מושג". רב סרן שמועתי ממילא עובד בישראל במשרה מלאה. אין צורך להעלות אותו לדרגת אל"מ ולהפוך אותו לדובר רשמי בשירות המדינה.