לא בכל יום יוצא לי להזדהות עם הודעה של המשטרה. זה לא הולך להיות כיף, אבל אין ברירה: אופניים עם מנוע הם אופניים עם מנוע – כלומר, טוסטוס. ולכן צריך להתייחס אליהם, ובכן, כאל טוסטוס: להוריד אותם לכביש, לאסור על ילדים לרכוב עליהם, לוודא שמי שרוכב עליהם מסוגל לשלוט בהם ולהשתלב בתנועה. זה מבאס, אבל הכאוס שמשתולל על המדרכות ומספר הנפגעים שגדל בטור הנדסי מבאס הרבה יותר, ובעיקר - מסוכן.
בעולם מושלם, או במדינה מושלמת, הייתה בישראל רשת מתקדמת של תשתיות אופניים שמתקיימות בנפרד מהכביש ומהמדרכה. על רשת כזו, אופניים חשמליים יכולים להתגלגל גם בלי רישוי ואכיפה, אבל רשת כזו לא תהיה כאן בעתיד הנראה לעין. ולכן אין ברירה אלא להתייחס לאופניים כאל אופנוע קטן. פעם, אולי, אפשר יהיה להחזיר לפחות חלק מהגלגל לאחור: לבטל את הרישוי ולאפשר לאופניים הממונעים לנסוע על שבילי האופניים. אבל קודם צריך לדאוג שיהיו שבילים כאלה. בינתיים יש כמעט אך ורק בתל אביב, וגם הם לא בדיוק רציפים, ולא בדיוק רשת, ולא בדיוק נפרדים מהמדרכות שעליהם צועדים בני שלוש ובני 80.
אופניים חשמליים זה ירוק, אופניים רגילים - יותר ירוק
אתמול נערך בוועדת הפנים והסביבה של הכנסת דיון מעמיק למדי בסוגיית האופניים החשמליים. עקבתי בעניין אחרי הטיעונים של המתנגדים למהלך הרישוי שמציעה המשטרה (באיחור אופייני, אגב). ח"כ תמר זנדברג, למשל, העלתה טיעון לגמרי לא מבוטל: רישוי יחסל את ענף האופניים החשמליים, יחזיר המוני ישראלים אל המכוניות הפרטיות, והנזק שאלה גורמות עולה בהרבה על האופניים.
לזנדברג מגיע צל"ש על פעילותה בכנסת לקידום תחבורה ציבורית ותחבורת אופניים, אבל הפעם אני מוכרח לחלוק עליה. בכלל לא בטוח שרוב האופניים החשמליים הם תחליף למכוניות. לרבבות הילדים שדוהרים עליהם עדיין אין רשיון נהיגה. חלק אחר מרוכבי האופניים החשמליים רכבו קודם על אופנוע, עד שיום אחד הבינו שהם פראיירים - הרי בלי טסט ובלי רמזורים החיים הרבה יותר קלים. פלח נוסף באוכלוסיית החשמליים הם רוכבי אופניים שמתעצלים לדווש ושמחו לקפוץ על העגלה הממונעת. וחוץ מזה, כמו שזנדברג יודעת מצוין, אופניים חשמליים זה אולי ירוק - אבל אופניים לא חשמליים זה הרבה יותר ירוק, הרבה יותר בריא והרבה יותר בטוח.
טיעון מעניין אחר העלה נציג "מגמה ירוקה", ארגון סטודנטים שעושה עבודה מבורכת בניהול מאבקים סביבתיים. הוא ביקש מחברי הכנסת למנוע פגיעה ביוקר המחייה, שהרי רישוי כרוך בהוצאה כספית. יש לי עצה פיננסית ידידותית לסטודנטים הירוקים: אופניים חשמליים עולים כמה אלפי שקלים. אופני ג'יפה עירוניים בלי מנוע עולים כמה מאות. מי שיוקר המחייה באמת חונק אותו, מוזמן לאמץ את הרגליים.
גיהינום עלי מדרכות
בתוך הדיון הסוער הזה כמעט ונשכחה עובדה אחת: הנחת היסוד צריכה להיות שהמדרכות שייכות, לפני הכל, להולכי הרגל. הליכה ברגל היא ליבת העירוניות, והיא גם זכותו הבסיסית של הקשישה, הפעוט, והאבא שחוזר עם סלים מהקניות. בשנים האחרונות חייהם של הולכי הרגל הישראלים הפכו לגיהינום: על המדרכות מכים בהם האופניים, ובכבישים ובמעברי החצייה - המכוניות.
הנתח של הולכי הרגל מבין כלל נפגעי תאונות הדרכים בישראל הוא הגבוה בעולם המערבי, וזה רק הולך ומחמיר: מתחילת השנה נדרסו למוות 125 הולכי רגל - עלייה דרמטית לעומת אשתקד. זו לא גזירת גורל, אלא תוצאה של תשתיות שמכוונות לשרת את המכוניות הפרטיות ומציבות את הולכי הרגל ורוכבי האופניים בתחתית סדר העדיפויות, ולמעשה מטיחות אותם זה בזה על המדרכה.
בתור התחלה צריך להחזיר את המדרכות להולכי הרגל, ואחר כך להחליף דיסקט ולהפוך את רישות ישראל בתשתית מודרנית של שבילי אופניים למשימה לאומית שמתוקצבת בהתאם. רק לאחרונה פורסם דו"ח שמיקם את ישראל בפיגור של עשרות שנים אחרי המערב בכל הנוגע לתשתיות אופניים. שר התחבורה, ששמועות לא מבוססות גורסות שהוא בולדוזר, יודע לגזור סרטים במחלפים ולפזר סיסמאות ריקות על רכבת לאילת, אבל בתחומים החשובים באמת הוא השאיר אותנו תקועים אי שם בעולם השלישי. הסדרת האופניים החשמליים חיונית כדי לשפר את מצבם של הולכי הרגל, אבל אם רוצים לחלץ את התחבורה בישראל מהבוץ שבו היא תקועה צריך להבין שהאופניים - רצוי בלי מנוע - הם הפתרון, לא הבעיה.
