"יש מסקנה אחת מפרשת ביבי-נוני: כולם שקרנים. מהיום אני לא מאמין לאף אחד".
את המשפט הזה, בווריאציות שונות, שמעתי בימים האחרונים בקצב של פעם בחמש דקות. הוא מתבקש, טבעי, קל להתחבר אליו. האוויר הישראלי ספוג בתיאוריות קונספירציה, והנה מתברר שהקונספירציה בכלל לא תיאורטית. שהשלטון והעיתון רוקמים במחשכים מזימות ומייצרים רפליקות שלו תסריטאי היה כותב אותן הן היו נפסלות על סעיף הגזמה.
אז קל להתמסר לתחושה שכולם נוכלים, שכל מי ששולח ידו בפוליטיקה או בעיתונות שקוע בקומבינה עד צוואר, אבל זה הלך רוח אסוני. גם כי זה לא נכון, וגם כי התרסקות האמון של הציבור במרכזי הכוח שמניעים את גלגלי הדמוקרטיה - הממשלה, הכנסת והתקשורת הן שלוש מארבע הרגליים שעליהן ניצב השולחן הזה (יחד עם מערכת המשפט) – היא מתכון לקריסתה של שיטת המשטר הזו, שעם כל חסרונותיה לא הייתם רוצים לחיות בשום חלופה אחרת.
הרבה דובר בימים האחרונים על אחריותם של העיתונאים, בעיקר אלה שעובדים ב"ידיעות אחרונות": האם הם צריכים להניח את המפתחות, להתייצב בזמן אמת ולספר על פלישה של אינטרסים זרים לעבודת המערכת, להתאגד ולהבהיר למו"ל שמכאן והלאה הוא לא יוכל למכור אותם בעבור נזיד דילים מפוקפקים. קל לדבר על אחריות של אחרים, אבל בואו נדבר רגע על האחריות שלנו, כקוראים וכאזרחים במדינה דמוקרטית עם עיתונות חופשית (סוג של). ותתפלאו, יש לנו אחריות כבדה.
האחריות היא להפסיק לדבר על העולם בהכללות ולהתחיל להבחין בין טוב לרע, בין טובים לרעים. הכי נוח לומר שכל הפוליטיקאים מושחתים, אבל זה לא המצב. יש בין הפוליטיקאים מנוולים שחוץ מכוח וכסף דבר לא מעניין אותם, אבל יש רבים שקמים בבוקר לעבוד בשירות הציבור מתוך תחושת שליחות עמוקה. הם מעבירים חוקים חשובים, חותרים לשינויים אמיתיים, נלחמים על האינטרסים שלנו בוועדות ובמליאה ובאמת מנסים להפוך את מדינת ישראל למקום טוב יותר. אם לא נדע להעריך אותם על המאמץ ולתגמל אותם ציבורית ואלקטורלית, אנחנו משחקים לידיהם של אלה שטובת הציבור מעסיקה אותם כקליפת השום. נכון, כדי להבחין בין מי שבעדינו ומי שלא נדרש מאמץ: צריך לעקוב אחרי החקיקה והדיונים בוועדות, אחרי דפוסי הצבעה, הבטחות וקיומן. צריך לעבוד בדמוקרטיה, ולא תמיד יש לנו חשק, אבל זו הדרך היחידה להבטיח שהיא תהיה כאן גם בעוד כמה שנים.
מה שנכון לגבי המערכת הפוליטית רלוונטי גם לתקשורת. כל העיתונאים מכורים? כל כלי התקשורת מושחתים? ממש לא. יש בישראל הרבה עיתונאים מצוינים, הגונים, חדורי תחושת שליחות, שפועלים בתנאים כלכליים מחורבנים ובמגרש שיש בו יותר מהמורות מדשא. אפשר אפילו לומר שבתנאים הקשים שבהם פועלת התקשורת הישראלית, היא מצליחה לייצר כמות מפתיעה של עיתונות טובה, אפקטיבית ומשפיעה.
רק שכדי שהנס הזה יוכל להימשך, אנחנו צריכים להשקיע מאמץ מינימלי ולהבחין בין כלי התקשורת והעיתונאים שראויים לתמיכתנו, לאמוננו, לכספנו, לאלה שלא. אגב, גם בתוך "ידיעות אחרונות" עצמו, שחוטף השמצות גורפות בימים האחרונים, יש לא מעט עשייה עיתונאית חשובה. בין אם זה בתחקירים והמאמרים של הדוקטור לביטחון רונן ברגמן בעל הידע האינסופי, ביקורות הטלוויזיה הצולפות של עינב שיף, סדרת הכתבות במוסף הכלכלי על ההתעללות של חברות הביטוח בקשישים סיעודיים, המוסף היומי הראוי "24 שעות" שעורך יהודה שוחט, והסיקור העקבי של המחסור בנגישות ממנו סובלים אנשים עם מוגבלויות בישראל. אני קורא "ידיעות" כל בוקר, ולצד לא מעט תכנים שיווקיים דוחים או כאלה שצועקת מהם טביעת אצבע של אינטרסים זרים, יש שם גם הרבה עיתונות טובה. התפקיד שלנו, כקוראים, כצופים ומאזינים, הוא להבחין בה ולתת לה רוח גבית. אמירה מכלילה כמו "כולם רמאים" היא נבואה שמגשימה את עצמה. אם נחזור עליה מספיק פעמים היא תהפוך למציאות, ונדמה לי שבמציאות כזו אנחנו לא רוצים לחיות.