בלבנון הסיפור היה מוכר. המשפחות התקשו להחמיץ את העובדה שיקיריהן נלקחו אל הצד הדרומי של הגבול. התקשורת דיווחה, הציבור ידע. אנחנו חשבנו שמן הראוי שגם הציבור הישראלי יידע. מרגע שמעבר לגבול יודעים, אין עילה בטחונית וטעם בהסתרה. לעומת זאת בהחלט היה טעם – כך סברנו –בדיון פומבי. בכל זאת, דמוקרטיה.
אחרי שסיימתי לאסוף את החומר כתבתי כ-6,000 מילה והעברתי אותן לצנזורה. ההעברה – כיאה למאה שעברה – היתה ידנית, והשתרעה על פני עשרה דפים מודפסים. כעבור מספר ימים הם הגיעו בחזרה למערכת בתוך מעטפה עם חותמת של הצנזורה. פתחתי את המעטפה בסקרנות: אין ספק, מישהו בצנזורה עבד קשה על התחקיר הזה. הוא עבר על אלפי המילים שכתבתי ומחק אותן בעט, מילה אחרי מילה, כל אחת כוסתה ב"איקס" משלה. עבודת נמלים. לאותו צנזור היה כנראה גם חוש הומור: לאורך כל עשרת הדפים, רק המילה "אם" נותרה לא מחוקה והותרה לפרסום. "עם", אגב, נמחקה. זה ידוע שעם ב-ע' מהווה סכנה מיידית לבטחון המדינה.
הערעור שהגשנו נידון בפני שופט מחוזי. הטיעונים של נציגי מערכת הביטחון יישמעו לכם בוודאי מוכרים: הם לא יכלו להכחיש שהסיפור פורסם בלבנון, אבל טענו שאין דין פרסום בכלי תקשורת ישראלי כדין פרסום בתקשורת זרה. השופט לא מיהר להשתכנע, לרגע חשבנו שהוא יקבל את טענתנו שאין הגיון להסתיר מהציבור הישראלי את מה שבלבנון כולם כבר יודעים.
בשלב הזה העלו נציגי המערכת הילוך, ורמזו לשופט שפרסום הכתבה עלול לחבל במאמצים להשבת רון ארד. זה כמובן היה קשקוש מוחלט, אבל אחריות כזו השופט לא היה מוכן לקחת על עצמו. הוא תפס רגליים קרות, והשאיר את הכתבה במחשכים. הלבנונים, אגב, כולל הילדים שהיו בינתיים לגברים, שוחררו כעבור מספר שנים.
מדהים לגלות – ואולי לא – שבחלוף עשרים שנה הטיעונים כמעט לא השתנו. במערכת הביטחון עדיין סבורים שהציבור הישראלי לא מוכרח לדעת את מה שבכל העולם כבר מדברים עליו, ועדיין רואים בפרסום בתקשורת הישראלית מעין גושפנקא רשמית למהימנותו של מידע שפורסם בחו"ל.
זו תפיסה משונה של מערכת היחסים בין עיתונות לשלטון במדינה דמוקרטית: מה שכתוב ב"מעריב" או נאמר בחדשות 10 לא מחייב ומייצג את ישראל הרשמית, ואבוי לנו אם זה היה אחרת. ובאשר לאמינות – בואו נגיד בעדינות שתחקיר ברשת טלוויזיה גדולה במדינה מערבית מכובדת הוא מקור לא פחות אמין מכותרת ברוב כלי התקשורת בישראל. זה היה נכון ב-1990 וזה נכון גם היום.
הגישה לא השתנתה מאז שהתחקיר ההוא נגנז, אבל הטכנולוגיה כן. אז ההשתקה הצליחה, עכשיו היא החזיקה מעמד בקושי כמה שעות. אפשר למחוק עשרה דפים מודפסים, אבל אי אפשר למחוק את פייסבוק. אם כי בישראל יש עדיין כמה אנשים שמתעקשים לנסות.
הראיות של ליברמן
זו כנראה גזירת גורל שכל דיון ציבורי צריך להיגרר אצלינו לקטטה בין שמאל וימין. על הפרק עומדות סוגיות של שקיפות, דמוקרטיה ואפילו סתם היגיון בריא – הרי אין שום סיבה להשתיק בישראל סיפור שבכל העולם מדברים עליו – אבל מירי רגב ואביגדור ליברמן, בתגובה פאבלובית מביכה, כבר החליטו שחברי הכנסת מהשמאל פגעו בביטחון המדינה. שימו לב, אגב, איך ליברמן נימק את ההאשמה החמורה הזו: "אין לי מידע, אין לי שום אינפורמציה על העניין, אבל לפי איך שזה מוצג בתקשורת ולאור היכרותי עם הנפשות הפועלות - יש פה פשוט ניסיון לפגוע בביטחון המדינה". לזה קוראים ראייה חותכת.
הגיע הזמן שהימין יצמיח מנהיגים שיקראו את מפת המציאות וישאירו מאחור את הקבעונות הישנים. אין חולק על כך שמדינה – בוודאי במצבה הרגיש של ישראל – צריכה לעיתים למנוע זליגת מידע רגיש. אבל אחרי שהמידע הזה מתפרסם בכל העולם, הצגת שאלה לשר מעל דוכן הכנסת היא צעד מתבקש ולא פגיעה בבטחון המדינה. אם ראש המוסד והצנזורית הראשית מבינים זאת, גם הליכוד יכול.
אגב, מעניין מה היה קורה אלמלא גלאון, חנין וטיבי ניצלו את חסינותם כדי להסיר את הלוט: כמה זמן עוד היה נמשך הקרקס הצנזוריאלי, שבו הרשתות החברתיות והגלובאליות בוערות, התקשורת במערב לא מפסיקה לחפור, ורק בישראל דום שתיקה? השאלה ההיפותטית הזו תישאר פתוחה.
גואנטנמו הישראלי
הניסיון המגושם לעצור את הפרסומים הפך לכמה רגעים לסיפור המרכזי, אבל השאלות החשובות באמת נגזרות מהפרשה עצמה. בקיץ 2003 פרסמתי ב"הארץ" תחקיר גדול על מתקן הכליאה 1391, מתקן חקירות של מערכת הביטחון שלחלק מהכלואים בו לא היה מושג היכן הם נמצאים (כששאלו, קיבלו את התשובה שהם "על הירח" או "בחלל החיצון"). חלקם נותקו מקשר עם משפחתם ועם עורכי דינם. הפעילות במתקן התנהלה כל כך נמוך מתחת לרדאר של זרועות השלטון האחרות, עד כי לתדהמתי כשפניתי לפרופ' דוד ליבאי, שהיה שר המשפטים וחבר בועדת השרים לביקורת על השירותים החשאיים, הוא הודה שאין לו מושג במה מדובר ומעולם לא שמע על קיומו של המקום.
עשר שנים אחרי, פרשת זיגייר מעוררת שורה ארוכה של שאלות ובראשן - עד כמה הדברים השתנו מאז, אם בכלל.