המקום: גימנסיה הרצליה בתל אביב. האירוע: טקס סיום מחזור ק"ו (106!) של התיכון הוותיק. התפאורה: מאות מסיימי י"ב, הוריהם ובני משפחותיהם יושבים על כיסאות פלסטיק על הדשא רחב הידיים. האווירה: חגיגית. תיכף יגיע גם ראש העיר רון חולדאי, שבטרם תפקידו הנוכחי – כלומר אי שם בעידן הקרח – ניהל את הגימנסיה.
הערב מתחיל כמו שאירועים מקבילים התחילו בימים האחרונים במאות תיכונים ברחבי הארץ: דברי הנחייה של צמד בוגרים נרגשים, קליפ מחויך, דברי ברכה של אחת המורות. מה שקרה אחר כך כבר יכול לקרות רק בתיכון שאותו מנהל ד"ר זאב דגני. דגני, איש חינוך ותיק וכריזמטי, עלה על הבמה, ובמקום לשלוף כמקובל בנסיבות כאלה פתק עם רשימה מייגעת של מליצות ותודות ולדבר על התרגשות וגאווה וידה ידה ידה, חתך ישר לעניין. אני "מאוד מודאג היום", אמר דגני (אותו אני מצטט מהזיכרון). "הבוגרים שלנו יוצאים לעולם בעייתי ולמדינה במצב רע, בארצות הברית מפרידים בגבול ילדים מהוריהם ואצלנו הדמוקרטיה וחופש הביטוי בסכנה".
לא כולם בקהל אהבו את זה. קבוצה של הורים הגיבה בזריזות: קריאות בוז, "לא רוצים עכשיו את הפוליטיקה שלך", "מה זה קשור". עד מהרה התארגנה מחאה נגד המחאה: חלק מהתלמידים והורים רבים – נדמה לי שרבים יותר מהמתנגדים – פתחו בקריאות עידוד קצובות לדגני ומחאו לו כפיים. מישהו גם קרא "הפאשיזם לא יעבור". ישראל 2018 או לא?
בין שתי ערים
עד כאן, בתמצית, העובדות. ועכשיו הדעות. האירוע הקצר הזה (כל העניין נמשך כמה דקות) והנאום של דגני מעלים על השולחן שורה של שאלות עקרוניות מרתקות שנוגעות לזכותו (או חובתו?) של איש החינוך לנקוט עמדה ולבטא אותה מול תלמידיו בפרט והקהילה בכלל – וגם על תזמון, כמובן: האם טקס סיום מחזור הוא הזמן הנכון לבטא את העמדה הזו?
לא בטוח שיש לי מילים לבטא את הערכתי העמוקה לדגני. הוא איש חינוך אמיתי, עם אהבה עצומה לתלמידיו ובעיקר עם מה שהפך למצרך יותר ויותר נדיר - אומץ לב ציבורי. בימים שבהם כולם שותקים, הוא לא מהסס לדבר; בתקופה שבה אנשי חינוך ושומרי סף אחרים מרכינים ראש בפני הסערה והשררה הוא עומד זקוף וממשיך לחנך לשלום ולשוויון, לדמוקרטיה ולחופש ביטוי, לקבלת האחר ולמאבק בגזענות. בכל בוקר בשנים האחרונות שבו בניי יצאו לבית הספר שמחתי שהם הולכים למוסד חינוכי שהאיש הזה עומד בראשו. דגני מתקרב לגיל הפנסיה; לא בטוח שלהורים שישלחו את ילדיהם למערכת החינוך בשנים הבאות תהיה הפריבילגיה להרגיש כמוני.
ולא רק דגני; אני מסיר את הכובע בפני כל מנהל ואיש חינוך שלא משתף פעולה עם תבניות אוטומטיות, שלא מקריא נאומים מתוך מחולל הקלישאות השלם, שמנצל כל הזדמנות כדי לאתגר, לנער, לעורר שיח. ועובדה, זה הלך לדגני: הוא גרם לתלמידים ולהורים להתווכח, לחשוב, להתעצבן או להסכים. הוא ניפץ – ולו לכמה דקות – את בועת האינסטוש שבה רבים מהם מעבירים את החיים.
ועדיין, זה לא פותר אותנו מהתמודדות עם שאלת גבולות הלגיטימציה של איש החינוך לנצל את הבמה ואת מעמדו. או כמו שחבר שאל אותי – איך היית מרגיש אם המנהל שלך היה בן דמותם האידיאולוגי של ראשי המכינה בעלי, והיה מנצל את טקס הסיום כדי לשאת נאום מלא "ערכים" כמו זלזול בנשים ושנאת להט"בים? שאלה טובה.
גם המנגינה קובעת
לפני הכל, ובניגוד לעמדה שיותר ויותר פופולרית בשנים האחרונות, לטעמי לא הכל סימטרי. אין דין הבעת דאגה לדמוקרטיה ולחופש הביטוי – ערכים בסיסיים שנדמה לי שכל אזרח בישראל אמור לשאוף להגן עליהם – כדין הסתה נגד ציבורים שלמים או תמיכה באפליית נשים, להט"בים וכו'. דגני לא נשא נאום פוליטי קונקרטי עם הטפה לפתרונות ספציפיים. זה לא היה נאום "די לכיבוש". הוא הציג דאגה והשקפת עולם. גם אם חלק מדבריו היו שנויים במחלוקת - אני מעדיף אנשי חינוך שמחזיקים בהשקפת עולם על פני פקידים שעשויים מטפלון.
אם יש לי ביקורת על דגני, היא נוגעת לסגנון ולהקשר. בכל זאת, מדובר בערב חגיגי שבו הבוגרים מסיימים דרך ארוכה במערכת החינוך ובגימנסיה. אפשר לדבר על רגשות מעורבים, על תמהיל של גאווה, תקווה ודאגה – משהו שכל הורה, מכל עמדה פוליטית, יכול להתחבר אליו. כשדגני עלה לבמה ומיד הטיח את הדברים בלי פילטרים, הוא קצת התיישר – אולי במודע ובכוונת מכוון – עם הסטריאוטיפ של השמאל שחשוב לו יותר להיות צודק מאשר להיות חכם. אפשר לעטוף את אותו מסר באריזה קצת אחרת, מכילה ועגולה יותר, ולגרום גם למתנגדים להקשיב במקום לצעוק. לפעמים המנגינה חשובה לא פחות מהמילים.
במבחן התוצאה, דגני כנראה יודע מה הוא עושה. נראה שרוב התלמידים – ובסוף הם אלה שחשובים באמת – גם אוהבים אותו וגם מקשיבים לו. ועושה רושם שהם יודעים שהם זכו ללמוד תחת איש חינוך מזן שהולך ומתמעט, ועלול להשאיר אחריו ואקום גדול ומטריד.