רוצים לערוך ניסוי קטן וקצת מדכא? כל מה שאתם צריכים לעשות זה לעקוב במשך יממה אחרי המבזקים באחד מאתרי החדשות המובילים ולספור כמה פעמים תופיע שם השורה "הולך רגל נהרג/נפצע קשה מפגיעת מכונית". התשובה: הרבה.
ברשות הלאומית לבטיחות בדרכים החליטו לצאת בקמפיין להפחתת הפגיעה בהולכי הרגל ("תאר לך שזו אשתך עומדת במעבר החצייה"). המדינה זיהתה נכון את הבעיה – הולכי הרגל נקטלים בכבישים כמו זבובים. כשליש מההרוגים בתאונות דרכים בישראל הם הולכי רגל, נתון שממקם אותנו בצמרת המדינות המפותחות. הממוצע במדינות ה-OECD עומד על כ-20%. וכשמדובר בקשישים בישראל, זה כבר הופך לטבח של ממש: 37% מהולכי הרגל שנהרגים בתאונות דרכים הם מעל גיל 65 - כמעט פי ארבעה מחלקם באוכלוסייה.
רק שאת האחריות לפתרון מעבירה המדינה, כמעט כרגיל, לאזרחים. אם רק תדמיינו שהילד שחוצה עכשיו את הכביש הוא הילד הפרטי שלכם, אתם בטח תנהגו כמו בני אדם והילד יחזור הביתה בשלום. הנהגים יהפכו לאנשים אדיבים וזהירים, ומה המדינה תעשה? קמפיין.
אי אפשר להתווכח עם זה שלנהגים הישראלים יש הרבה להשתפר. האלימות הכבושה שמתפרצת על הכביש והסחות הדעת באדיבות הטלפונים הניידים הם נוסחה אפקטיבית לאובדן מסיבי של חיי אדם. אבל תרבות הנהיגה המחורבנת שלנו היא רק חלק מהסיפור, אולי אפילו חלק קטן. החלק הגדול נמצא בידי המדינה ומוסדותיה, ובקמפיין (החשוב כשלעצמו) שרץ עכשיו לא תמצאו לו זכר. החלק הזה הוא תשתיות התחבורה והמרחב הציבורי והעירוני (86% ממקרי המוות או הפציעות הקשות של הולכי רגל קורים בערים), שעוינות את הולכי הרגל ובמקרים רבים ממש דוחפות אותם אל מתחת לגלגלי המכוניות. אלה תשתיות ותכנון שמכוונים במובהק לשרת את תנועת המכוניות והופכים את ההליכה הרגלית מפעולה יומיומית מהנה ובריאה למשימה מסוכנת ומפחידה - בעיקר כשמדובר בקשישים וילדים.
חברים ברשות הלאומית לבטיחות בדרכים, ראשי ערים יקרים, אדוני שר התחבורה, וגם כבוד ראש הממשלה (כן, זה אמור לעניין גם אותך, הרי מדובר בחיים עצמם) – הנה כמה דברים לא מסובכים שאתם יכולים לעשות כדי להפסיק את מרחץ הדמים של הולכי הרגל בכבישים:
1. מדרכות יותר רחבות – ופנויות: להולכי הרגל אין עניין ללכת על הכביש. אבל כשהמדרכה צרה, שבורה, ובעיקר חסומה – למשל על ידי מכוניות שיותר ויותר עיריות מאפשרות להן להפוך את המדרכה לחנייה – אין להם ברירה. וכשקשישים, הורים עם עגלות ילדים ואפילו צעירים קלי רגליים נאלצים לרדת אל הכביש – חלק מהם יידרסו.
2. רמזורים יותר ארוכים: המופע של האור הירוק ברמזור להולכי רגל נמשך במעברי חצייה רבים בישראל 10-12 שניות. קשיש ממוצע, או סתם אדם שאינו מיטיב לכת, זקוק ל-15-20 שניות כדי להגיע לגדה השנייה. פלא ש-50% מהפגיעות של רכבים בהולכי רגל מתרחשות במעברי חצייה?
3. רחובות במקום כבישים: רחוב הוא מקום שמיועד להולכי רגל, ולצידם מכוניות שנעות במהירות מתונה. כביש הוא מקום שבו מכוניות דוהרות ומהווה סביבה מסוכנת להולכי רגל. עיר טובה היא רשת של רחובות, אבל יותר מדי ערים בישראל נחצות על ידי כבישים רבי מסלולים שמפרידים בין שכונות ואזורים ומהווים מחסום כמעט בלתי עביר עבור הולכי הרגל. כשמכונית פוגעת בהולך רגל במהירות של 70 קמ"ש המוות כמעט וודאי; במהירות 50 קמ"ש יש סיכוי של 50% שהולך הרגל ייהרג, ובמהירות 20 קמ"ש רוב הסיכויים שהוא יישאר בחיים ואפילו יהיה בסדר.
5. די לרולטה הרוסית: את התופעה הזו ניתן לראות בכבישים בינעירוניים רבים ברחבי הארץ. בצד אחד של הכביש המהיר ועתיר הנתיבים – בסיס צבאי/מוסד חינוכי או אקדמי/קיבוץ/מושב/כפר. בצד השני – תחנת אוטובוס. מאות חיילים, תלמידים, סטודנטים ותושבים אמורים להגיע מדי יום מצד אחד של הכביש אל התחנה שבצד השני (ולהיפך(, רק שלא עומד לרשותם שום אמצעי שמאפשר חצייה בטוחה - מעבר חצייה, גשרון, רמזור וכו'. התוצאה: הם רצים על הכביש בין המכוניות הדוהרות, מהמרים על חייהם ותורמים לסטטיסטיקה של ההרוגים והפצועים.
6. סביבה בטוחה להליכה ליד בתי ספר וגני ילדים: בשנים האחרונות נעשים מאמצים בתחום הזה, ועדיין רבים מההורים מעדיפים להביא את הילדים עם המכונית עד פתח הגן או בית הספר, במקרים רבים בגלל התחושה – שאינה מופרכת - שסביבת המוסד החינוכי מסוכנת לילדים שמגיעים ברגל. זה מעגל קסמים: ככל שיש יותר רכבים נוסעים ליד בית הספר, כך המקום יותר מסוכן ופחות ידידותי להולכים. הגעה ברגל או באופניים ללימודים צריכה להיות פרויקט לאומי, גם בגלל הבריאות וגם בגלל הבטיחות.
בשורה התחתונה, מדובר במלכוד ישראלי: כל רופא יספר לכם שהליכה ברגל מאוד בריאה, מונעת מחלות לב, השמנה וכו'. אבל בישראל, בגלל תפיסה תכנונית, תשתיתית ותחבורתית שמציבה את הולכי הרגל בתחתית שרשרת המזון, היא מאוד מסוכנת. שינוי סדר העדיפויות והתרת המלכוד הקטלני הזה היא משימה של המדינה. שיפור הנימוסים של הנהגים לא יספיק כאן.