השלמתם את ההכנות? סיימתם לערום את שקי החול מסביב לבית? מיגנתם את החלונות? זכרתם לרכוש סוללות לטרנזיסטור (יש עוד טרנזיסטורים בעולם?), הצטיידתם במלאי של מנות קרב? כי הסופה, אתם יודעים, בדרך. ואסור שניתפס לא מוכנים.
בסוף השבוע באמת יהיה כנראה מזג אוויר חורפי: רוחות חזקות, גשמים, הצפות. פה ושם רחובות יהפכו לאגמים, פה ושם עצים ייעקרו וצריך להחזיק אצבעות שהם לא ייפלו על ראשו של איש. אחרי שהסופה תירגע יתחיל טקס הביקורות על הרשויות שלא נערכו מבעוד מועד לפגעי מזג האוויר. אבל בפסטיבל הנהי הקבוע הזה יש לא מעט פופוליזם: בשביל גשם זלעפות של פעם-פעמיים בשנה, לא בטוח שצריך להשקיע מיליארדים בהחלפת תשתיות כאילו אנחנו חיים במדינה טרופית שבה יורד מבול בקנה מידה תנ"כי על בסיס שבועי.
החורף הישראלי הפך בשנים האחרונות לאירוע מעט מגוחך: ככל שמצטמקות כמויות הגשמים, ככה אנחנו מדברים עליהם יותר. כל שעתיים של גשם מנותחות יומיים לפני ושלושה ימים אחרי. ככל שהגשם נהיה נדיר כך הוא מצטייר בתודעה כאירוע יותר דרמטי, חריג, כזה שמאיים על השגרה עד כדי ביטול תכניות. בסתיו טיילתי בלונדון ושריינתי מקום לסיור באחת השכונות עם מדריכה ישראלית שגרה בעיר. בדף המידע ששלחה לנרשמים, מצאה לנכון לציין במפורש ש"גם אם יהיה מזג אוויר חורפי הסיור יתקיים כרגיל. באנגליה לא מתרגשים ולא מבטלים תכניות בגלל גשם".
אני מודה: הסופה באה לי טוב. אני מזדהה פיזית ממש עם הצימאון לגשם של האדמה, של השדות ושל מקורות המים. נמאס לי לנשום אבק, קשה לי עם זה שגם בנובמבר השמש קופחת ובתחילת דצמבר עדיין נאלצתי למרוח קרם הגנה לפני הרכיבה היומית על האופניים לעבודה. לא מדובר בתחושות סובייקטיביות: דצמבר שהסתיים זה עתה היה הדצמבר היבש ביותר בעשרים השנה האחרונות, והטמפרטורה הממוצעת בו הייתה חמה בכ-2.5 מעלות מהממוצע. ברור שלפעמים מזג האוויר האביבי הזה הוא כיף גדול, אבל רצוי שהאביב יישאר באביב ולא יחליף את החורף.
וזו בדיוק הבעיה עם הסופה של מחר ועם הימים הגשומים שפקדו אותנו פה ושם לאחרונה: הם משכיחים מאיתנו את חומרת המצב, מטשטשים את העובדה שנכון לעכשיו אנחנו בעיצומה של שנה שחונה חמישית ברציפות, וכנראה בדרך לשנת בצורת רשמית. כשיורד מבול, קשה לדמיין שאנחנו במשבר מים קשה. איך יכול להיות שחסרים מים אם אשקלון – או בשמה המעודכן "ונציה של המזרח התיכון" – מוצפת עד לגובה תקרת המכונית?
אבל זו האמת, ואסור ששום סופה תעמעם אותה: משק המים הישראלי נמצא באוברדראפט עמוק. נכון לסוף דצמבר ירדו ברחבי הארץ 40-50% מכמויות הגשמים הממוצעות. הבור במאזן המים שלנו לא נולד היום - הוא תוצאה של ירידה עקבית, רב שנתית, בכמות הגשמים בערך מאז ראשית המאה ה-21 (תחילת העשור הקודם). אם לא הייתם מודעים לכך זה כי הרשויות ומקבלי ההחלטות העבירו שוב ושוב מסרים של הרגעה – שהרי יש התפלה, ובזכותה יש לנו מים בברזים ואנחנו מוגנים מפני משבר קיומי מיידי.
ההתפלה אכן מבטיחה שיהיו לנו מים לשתייה ולמקלחת, אבל היא לא יכולה להחליף את כמות הגשמים שפעם סיפק הטבע, והראשונים לשלם את המחיר הם החקלאים והטבע עצמו. בעוד הדברים האלה נכתבים, הוציאה רשות המים הודעה חריפה: "מצב הנחלים ומקורות המים בשפל חסר תקדים. המעיינות המרכזיים המזינים את הירדן – הדן והבניאס, ירדו לערכי שפל קיצוני ביותר, ומפלס המים באגני מי תהום בגליל ירד למינימום ההיסטורי המדוד. המחסור במקורות המים מגיע כבר מעל לכ-2.5 מיליארד קוב מים". ובאשר לחקלאים - ראש רשות המים, גיורא שחם, פנה אליהם היום בקריאה ישירה: "אין לנו מים, ואתם חייבים להיערך לזה. אם תכננתם להזמין שתילים ולטעת מטע חדש – אל תעשו את זה. אם תכננתם לפתוח תלם ולעשות עוד 100 דונם עגבניות או בצל – תשקלו עוד פעם. המים יהיו השנה מאוד במשורה".
אז החקלאות והטבע כבר מרגישים את המשבר, אבל הגיע הזמן שתחושת החירום והצורך בחיסכון תחלחל גם אל הציבור הרחב. אל תתנו לסופה לבלבל אתכם: ישראל מתייבשת, אין לנו מים לבזבז. אם כל משק בית יחסוך 10% מצריכת המים זה מאוד יקל על המשבר. זה לא בשמיים, רק דורש קצת תשומת לב, מודעות ורצון. פעם כל ילד ידע לדקלם את הסלוגן "חבל על כל טיפה". הוא תקף עכשיו יותר מתמיד. כן, למרות הסופה.