באחד הימים טיילנו באיזור חוף השרון, ולפתע הגענו לשער. מאחרי השער היה יישוב קטן, מה יש להגיד – ממש על הים. כזה עוד לא ראינו. מרוב התלהבות מהים לא שמנו לב ברגעים הראשונים שבמקום בתים יש שם ארמונות ומצודות.
השער שהיה תקוע שם – באמצע היום, באמצע הארץ – נראה לנו קצת מוזר: ישב שם שומר שעשה פרצוף חמוץ ושאל אותנו כמה שאלות. לא היו לנו תשובות טובות מדי (בהנחה ש"אנחנו סתם מסתובבים" זו לא התשובה הנכונה כששואלים אותך מה יש לך לחפש בארסוף) אבל נראינו מספיק לא מזיקים כדי שהוא יאפשר לנו לעבור. הלכנו כה וכה, התפעלנו מאוד מהים וקצת פחות מהארכיטקטורה המנופחת של הבתים, הבנו שכאן לא נגור ויצאנו בחזרה דרך עמדת השומר. מי בכלל רוצה לחיות במקום שמוקף בגדרות ושבכניסה אליו עוברים תחקיר בטחוני?
השבוע נזכרתי בטיול הקצר ההוא לארסוף, כשהתפרסם דבר הפשרה המשפטית שהושגה בעניינו של היישוב: השער והגדרות ייוותרו על כנם, אבל המעבר לים דרך היישוב יהיה מעתה והלאה חופשי וזכות התנועה באיזור לא תישלל מכל מי שיחפוץ מכך. הפשרה הזו היא תולדה של עתירה שהגישו עו"ד גיא אופיר וידידתו כרמי טופז, שלפני מספר חודשים ביקשה לעבור דרך היישוב לכיוון הים ובשער הבהירו לה שהיא יכולה לשכוח מזה. חשוב לציין שהקרקעות בארסוף (אלה שמחוץ לתחום הבתים) אינן פרטיות: אלה אדמות מדינה ששייכות לטופז, לכם ולי בדיוק כשם שהן שייכות למשפחת עופר ולשגרירת דנמרק שמתגוררים שם. בעצם, האדמה הזו היא שלנו קצת יותר משל שגרירת דנמרק.
משאירים את האספסוף בחוץ
השימחה לאיד עבדה אתמול שעות נוספות בטוקבקים וברשתות החברתיות. פתיחתו לרווחה של השער של ארסוף קיבלה מעמד של הפלת חומות הבסטיליה, אם לא למעלה מזה. אבל מעבר לסיפוק הנקודתי – הראינו לעשירים מה זה – הגיע הזמן לתעל את האנרגיות האלה למקום יותר פרודוקטיבי: להבנה שמדינה שבה יש פחות חומות וגדרות, פחות שומרים ושערים, פחות הסתגרות ובדלנות – היא מדינה טובה יותר לכולם. תתפלאו, גם לעשירים.
בינתיים המגמות הפוכות, וארסוף – לפחות עד אתמול – דווקא השתלבה בהן היטב. טייקוני תל אביב מתבצרים במגדלים מפוארים עם שומר בכניסה, מתקינים לעצמם בריכת שחייה ובניגוד לסיכומים ולהבטחות מסרבים לאפשר לציבור הרחב ליהנות ממנה; החוק השערורייתי של ועדות הקבלה מאפשר ליישובים קהילתיים להדיר את כל מי שזקן מדי, חילוני מדי, דתי מדי, רוסי מדי, הומו מדי, וכמובן ערבי מדי. בקיצור – כל מי שלא משתלב בתוך תמונת הבורגנות האחידה שחלק מהיישובים הקהילתיים (בהחלט לא כולם) מנסים לצייר לעצמם. לפני מספר ימים, בשיחה עם תושב וותיק ביישוב קהילתי, הוא סיפק פרשנות מקורית למטרתו של החוק הזה. "חוק ועדות הקבלה נועד לסנן שני סוגים של אוכלוסיות", הוא אמר, ומיהר לפרט: "ערבים וגרושות שנראות יותר מדי טוב".
ארסוף מושכת אש ותשומת לב בגלל המעמד הכלכלי, אבל כמעט אין יישוב ישראלי שחובק חוף ים שלא מנסה לנכס אותו לעצמו ולהשאיר את כלל הציבור בחוץ. בפעם האחרונה שנסיתי לעבור דרך מעגן מיכאל אל החוף נתקלתי בשער נעול ושומר זועף. אז בקיבוץ אמנם גרים קיבוצניקים, לא אוליגרכים, ובכל זאת הים הוא של כולנו – לא רק שלהם.
חומות, גדרות ושערים הם פתרון קל ומפתה: נשאיר את האספסוף בחוץ, ואנשי שלומנו יוכלו לנהל את חייהם בנחת בפנים. רק שיום אחד אתה מגלה שאתה זה האספסוף, ושגם אותך מישהו משאיר מחוץ לגדר. גדרות לכאורה אמורות להביא ביטחון, אבל יש רק כלי אחד שבאמת יכול להגביר את הביטחון החברתי – צמצום הפערים בין עשירים ועניים. מדינה של קאסטות היא גיהנום לאלה שנמצאים בתחתית בדירוג, אבל לא יכולה להיות גן עדן גם עבור מי שבראש הפירמידה. ההנחה היא שכשיש גדר המסכנים נשארים בחוץ. האמת היא, שאם מסתכלים היטב, רואים שגם אלה שבפנים די מסכנים.