בזמן האחרון שמתי לב שיש שעה בשבוע שבה אני חש קנאה עזה. זו השעה שבה אני צופה ב"ארץ נהדרת". בדרך כלל בלוטת הקנאה היא לא איבר מפותח במיוחד אצלי, אבל אנשים שמסוגלים לנסח טקסט שהוא גם מצחיק בטירוף וגם חותך בדייקנות של תער את פניה ההזויות של המציאות הישראלית בהחלט מעוררים אצלי קנאה. הרבה תהליכים מזעזעים עברו על החברה הישראלית בעשורים האחרונים, וזה לפעמים מטשטש את העובדה שקרו גם דברים נפלאים, כמו צמיחתה של קהילה הולכת וגדלה של כותבי סאטירה נהדרים וקומיקאים בחסד. לא מן הנמנע, כמובן, שיש קשר בין חומרת המצב לאיכות הבדיחות עליו.
זה נכון גם לגבי השדה החדש ש"ארץ נהדרת" מסתערת עליו בתקופה האחרונה, שהוא גם השדה שאני ושותפיי חורשים בתכנית הרדיו "יהיה בסדר" בגל"צ על בסיס יומי. אני מדבר על המערכונים המצחיקים עד דמעות על הדואר ("קיבלת מכתב? בדואר שלנו? רוצה להצטלם לסרט תדמית?"), על הביטוח הלאומי ("מכתב מסולם יש?"), ועל הנעשה בלשכה המושחתת של ראש עיריית רמת הוד, תבנית נוף מולדתו של השלטון המקומי בישראל. הרבה ישראלים אמרו לי בשבועות האחרונים שהם בטוחים שסדרת המערכונים המוניציפלית מבוססת על היישוב שלהם. הבדיחה מצחיקה לאללה, רק חבל שהיא על חשבוננו.
ובכל זאת, אחרי שצפיתי (שוב) במערכונים על הדואר והביטוח הלאומי, ואחרי שהגעתי (שוב) למסקנה שהם כתובים ומשוחקים בדייקנות על סף הגאונות, ואחרי שהבנתי שכל כך הרבה ישראלים מזדהים איתם וצוחקים עד דמעות של ייאוש – דווקא אז הרגשתי גם דגדוג קל של החמצה, פספוס קל של המטרה אליה כוונו חצי הסאטירה המושחזים.
תתפלאו, אבל הביטוח הלאומי דווקא משתפר
אין ישראלי שלא יכול להיזכר ברגע שבו עמד נואש מול פקידה בביטוח הלאומי או בדואר שנראתה בדיוק כמו הדמות שמגלמת שני כהן - אדם דהוי ומשועמם שעושה הכל כדי לתת לך את ההרגשה שאתה מפריע לו, ששואב אותך לתוך תהום קפקאי של ביורוקרטיה ומשליך עליך ערימה של טפסים שכתובים בסינית מדוברת. אני לא מתכחש לעובדה שפקידים כאלה הם חלק מתרבות השירות במוסדות הציבור בישראל (ולא רק בהם).
רק שבאותה נשימה, אסור גם להתכחש לעובדה שהביטוח הלאומי נמצא בתהליך של שיפור אמיתי וניסיון כן להיות יותר קומוניקטיבי ואנושי ופחות ביורוקרטי ושירותי. היי, כבר אפשר לפנות אליהם במייל! ואפילו לקבל תשובה!
התהליך הזה הוא תוצאה של הגישה של מנכ"ל הביטוח הלאומי, פרופ' שלמה מור יוסף, ושל חלק מהפקידות הבכירה, וכמובן – תוצאה של לחץ ציבורי ותקשורתי שבעידן הפייסבוק כבר אי אפשר להתעלם ממנו. כמו שאמר ג'סטין טרודו, ראש הממשלה החדש והמבטיח של ממשלת קנדה – "כי אנחנו ב-2016". המערכון השנון להפליא של "ארץ נהדרת" תיאר את הביטוח הלאומי, אבל יותר כמו שהגוף הזה נראה ב-2012.
מי שבאמת מתעללות היום לא פעם בציבור - במקרים רבים בציניות גמורה ומתוך כוונת מכוון - הן חברות הביטוח הפרטיות. והן, בניגוד לביטוח הלאומי, עושות את זה בעבור בצע כסף. הנה אתגר ליוצרים הנהדרים של "ארץ נהדרת": מערכון על קשישים סיעודיים ששילמו כל חייהם עבור ביטוח סיעודי פרטי, וביום שבו מחברים אותם לקתטר חברת הביטוח משתינה עליהם בקשת. זה יהיה כל כך כואב, שאני לא בטוח שאצליח לצחוק.
גם הדואר נמצא בעיצומה של רפורמה שאולי/הלוואי תוביל אותו למקום טוב יותר. אין ספק שכרגע במקומות רבים המצב עדיין גובל בקטסטרופה, אבל השאלה היא למי מכוונים את הטענות: לפקידה השחוקה שבקצה השרשרת, זאת שטובעת בים של חבילות ותלונות; או למי שייבש את הדואר כל כך הרבה שנים והביא אותו לקריסה. מצב הדואר הוא במידה רבה כישלון של האוצר (לדורותיו) בפרט ושל הממשלה (לדורותיה) בכלל; הם אלו שמרעיבים ומפריטים את המגזר הציבורי עד שהוא לא מסוגל יותר למלא את תפקידו.
אז שני כהן בתפקיד פקידת הדואר שנראית כאילו עטפו אותה בקורי עכביש זה בהחלט קורע. אבל בואו לא נשכח מי הפקיר אותה שם.