עוד לפני מסיבת העיתונאים הדרמטית (טוב, הכל יחסי) שכינס בשבוע שעבר השר להגנת הסביבה זאב אלקין, אפשר היה להמר שהוא לא עומד להפתיע. אלקין הוא מסוג השרים שמתראיינים על נושאי ביטחון ומדיניות יותר מאשר על ענייני משרדם, ובראיונות האלה הוא נוהג לירות קלישאות של עוצמה ונחישות. כמה חבל שבמערכה שהוא אמור להוביל על הגנת הסביבה – ולא פחות חשוב, על בריאות הציבור – לא היה השבוע זכר לנחישות הזו.
צריך להודות: המאבק על מיחזור הבקבוקים – האם להרחיב את חוק הפיקדון גם לבקבוקי הליטר וחצי המשפחתיים או להשאיר אותו רק לבקבוקים הקטנים יותר – מתנהל מתחת לרדאר של הציבור הרחב. מדובר בדיון עמוס מספרים, נתונים מייגעים, מניפולציות ואינטרסים. תסבוכת שמעט אנשים מוצאים בה את ידיהם ורגליהם. בחסות הערפל הזה, השר מעריך כנראה שהוא יכול לקבל החלטה שמנוגדת במובהק לאינטרס הציבורי, הסביבתי והבריאותי בלי לשלם על זה מחיר. וחבל.
הפלונטר סבוך, אבל הסיפור פשוט: חוק הפיקדון – שמאפשר לנו לקבל בחזרה 30 אגורות (ברוב המקרים) כשאנחנו מחזירים בקבוק פלסטיק או זכוכית שרכשנו – תקף רק לגבי בקבוקים קטנים. על הבקבוקים הגדולים, המשפחתיים, הוא לא חל. התוצאה: הבקבוקים הקטנים ממוחזרים בהמוניהם (יותר מ-80%), המיחזור של הגדולים מפגר משמעותית מאחור. גם אחרי מאמצי שיא שהושקעו בשנים האחרונות, ואחרי שהמשרד להגנת הסביבה נתן פרשנות אופטימית לנתונים, הגענו בדוחק למצב שבו כמחצית מהבקבוקים הגדולים ממוחזרים. שוב מתברר שתמריץ כספי אפקטיבי יותר מהרצון לשמור על הסביבה, כפי שמוכיח גם חוק השקיות שנכנס השנה לתוקף. מרגע שהתחלנו לשלם על שקיות – הצריכה שלהם ירדה בחדות. לכן – וכדי שבקבוקי פלסטיק משפחתיים יפסיקו להתגלגל בחופשיות בחופי הים, בשמורות טבע ובכל פינה אפשרית, לפגוע בבעלי חיים ולהפריש חומרים רעילים במאות השנים הבאות – צריך להחיל גם עליהם את הפיקדון.
רק שלזה יש מתנגדים מסורתיים: חברות המשקאות שחוששות מירידה במכירות, וחלק מהח"כים החרדים שהבייס שלהם מרבה לצרוך בקבוקי שתייה משפחתיים. הם חוששים שהיצרנים ישיתו את העלות הנוספת, או לפחות חלק ממנה, על הצרכנים.
וכאן נכנס לתמונה המשרד להגנת הסביבה. במשך שנים השרים מסרבים להרחיב את חוק הפיקדון, ובמשך שנים רווחת הטענה שזה בגלל שהם לא עומדים בלחץ של הלובי החרדי ושל חברות המשקאות. ייתכן שאלה שיחקו תפקיד גם הפעם, אבל נדמה לי שזה לא כל הסיפור. לאלקין, כמו גם לדרג המקצועי שעובד תחתיו, יש טיעון שלקוח מהשדה החברתי: אסור בשום אופן להעלות את יוקר המחיה.
וזו שגיאה קשה. כי עם כל ההבנה לדאגה ליוקר המחיה, היא באה במקרה הזה לא רק על חשבון הסביבה אלא גם על חשבון בריאותם של הצרכנים, שהמשקאות הממותקים גורמים להם לבעיות שיניים ונותנים זריקת עידוד למגיפות ההשמנה והסוכרת (ישראל ממוקמת בצמרת העולמית בקטיעת גפיים בגלל סיבוכים של סוכרת). מעבר לסבל של החולים, גם במאזן הכלכלי היבש האשפוזים והטיפולים גובים ויגבו מהציבור מחיר כבד. למדינה אין שום אינטרס שמשקאות קלים ממותקים בבקבוקי פלסטיק יהיו זולים, בדיוק כשם שאין לה אינטרס שסיגריות יהיו זולות. לפי ההיגיון של אלקין, צריך לבטל גם את המיסים הכבדים המושתים על סיגריות. למה לא להקל על יוקר המחיה של המעשנים?
איזה אבסורד: בשבוע שבו האיחוד האירופי מודיע על קידום חקיקה אגרסיבית נגד מוצרי פלסטיק חד-פעמיים, ממשלת ישראל ממשיכה לתת לתעשייה הזו רוח גבית. אלקין החמיץ השבוע הזדמנות היסטורית. לאור העובדה שחברות המשקאות לא עמדו ביעדי המיחזור, החוק איפשר לו (יש הטוענים שחייב אותו - זה כנראה יעמוד למבחן בג"צ) להרחיב את חוק הפיקדון. הוא עשה מהלך שפוגע בבריאות ובסביבה, ומיד אחר כך מיהר להודיע שהוא מתמודד על ראשות עיריית ירושלים. אולי הוא בונה על כך שהמצביעים החרדים יגמלו לו בקלפי. הם מוזמנים להוכיח לו שמגיע להם קצת יותר קרדיט.