יש מילה אחת שחוזרת בתקופה האחרונה כמעט בכל שיחה שאני מקיים: מצור. ישראלים מכל רחבי הארץ מדווחים שהם מרגישים לכודים, שהם חווים תחושה של מצור. לא בגלל שדאע"ש והחיזבאללה יושבים על הגדרות; בגלל הפקקים. אי אפשר לזוז. אי אפשר לצאת מהבית, ואם יצאתם – לא בטוח שתוכלו לחזור.

מכיוון שאני מודע לקטסטרופה התחבורתית, אני משתדל להשתית את חיי על תנועה באופניים וברגל. אבל לא תמיד זה אפשרי, ואז גם אני חוטף. באחד מימי חמישי האחרונים הייתי צריך להשתתף בכנס באזור נתניה. כשיצאתי מביתי בתל אביב, ווייז ניבא שהדרך תיקח 45 דקות. סביר. בפועל, ביליתי על הכביש שעה ו-45 דקות, כדי לצלוח 30 קילומטר. כל המרחב של גוש דן והשרון נראה כמו צילום רנטגן של חולה לב שהעורקים שלו סתומים בשכבה עבה של כולסטרול. אפילו בדרכים הכפריות הצרות הזדחלו אלפי מכוניות בניסיון נואש לעקוף את אם כל הפקקים – כביש החוף.

נדמה שבחודשים האחרונים חצינו את הקו הדק שאחריו הפכו הפקקים ממטרד מעצבן לבעיה אסטרטגית לאומית. זו בעיה שמשליכה על איכות חייהם – ובמקרים רבים על החיים עצמם – של מיליוני ישראלים. היא משליכה על היכולת שלהם להגיע לעבודה, ללימודים, לסידורים, למרכזי פנאי ונופש. תושבת ותיקה של שכונת רמות בירושלים, למשל, מספרת שבתקופה האחרונה ההגעה לעיר הפכה למשימה בלתי אפשרית בגלל הפקק האינסופי שמזדחל בשדרות גולדה מאיר. בפקק הזה עומדות בין השאר רבבות המכוניות שנכנסות לעיר מכביש 443 ועובדי פארק התעשייה בהר חוצבים (ד"ש מ"מובילאיי"). העיר שנותקה לה יחדיו.

כשמדברים על מצב התחבורה, ראש הממשלה נתניהו והשר ישראל כץ מנפחים חזה בגאווה. הם מסתובבים בכיס עם רשימה של פרויקטים תחבורתיים גדולים (מישהו אמר רכבת קלה או הרכבת המהירה לירושלים?), לצד בניית מחלפים והרחבת כבישים (בראשם כביש מס' 1). אפשר להתווכח על התועלת התחבורתית של חלק מהפרויקטים הללו (עוד כבישים ומחלפים רק יחמירו את הפקקים), אבל מה שבטוח – גם אלה מהם שמוצדקים ישפרו את המצב, אם בכלל, רק בעוד כמה שנים. בטווח הארוך עוד יותר, מדברים על חזון המכונית האוטונומית - אבל לנו אין זמן לחכות לטווח הארוך, ואפילו לא לבינוני: זה כמו להבטיח לאדם שנחנק שבעוד חמש שנים ימציאו משאף שיפתור את הבעיה. מה עוד שבינתיים המציאות לא סטטית, ומדי חודש עולות על הכבישים בישראל 25-30 אלף מכוניות חדשות. תכפילו את זה באורכה הממוצע של מכונית משפחתית – כ-4.5 מטרים - ותקבלו תוספת לפקק באורך של 120 קילומטר, בחודש אחד!

דרוש, אם כך, שינוי מוחלט בצורת החשיבה ומעבר לפתרונות חירום, בדיוק כמו שמחירי הדיור זוהו כמשבר לאומי והוקמו ועדות וצוותים שתפקידם לייצר פתרונות מהירים. שם זה לא ממש הצליח, אבל זה לא אומר שבתחבורה זה לא יעבוד – מדובר בתחום אחר עם כללי משחק שונים לגמרי. מה שצריך לעשות מחר בבוקר, אם כך, זה להקים צפ"ל – צוות פקקים לאומי. הצוות הזה יצטרך לחפש כל דרך להעביר מסה משמעותית של נוסעים מהמכוניות הפרטיות לתחבורה הציבורית, כי זו הדרך היחידה להקל את הסתימות בכבישים.

בנימין נתניהו וישראל כץ (צילום: אפי שפריר, פלאש 90, חדשות)
צוות חירום עכשיו. נתניהו וכץ | צילום: אפי שפריר, פלאש 90, חדשות

איך עושים את זה? יש הרבה אנשים טובים עם הרבה רעיונות טובים. הנה כמה מהם. חלקם רדיקליים, אבל כשהמציאות קיצונית צריך לפנות לפתרונות קיצוניים:

  1. להזרים אוטובוסים ושאטלים בתדירות גבוהה לפארקים ואזורי תעסוקה, כאלה שמדי בוקר מגיעים אליהם אלפי עובדים ויותר (הר חוצבים כבר אמרנו?). תכנית כזו קיימת כבר כמה שנים, רק שמשום מה היישום מדשדש. במקביל, לשקול לקנוס עובדים שמגיעים במכונית פרטית ממקום שבו יש חלופה ציבורית. העידן שבו כל אחד הגיע עם המכונית עד דלת המשרד יהפוך בקרוב להיסטוריה.
  2. להגדיל מיד ובאופן דרמטי את צי האוטובוסים שבהם יש עלייה מכל הדלתות. ההתעסקות של הנהג בגביית תשלום מאטה את הנסיעה ב-10%-25%, ובמקרים רבים האוטובוס שאמור להיות הפתרון הופך להיות הבעיה וגורם בעצמו לפקק. כדי שאנשים יעברו לאוטובוס הוא צריך לנסוע הכי מהר שאפשר, וכדי שזה יקרה הנהג צריך להפסיק לשמש כקופאי.
  3. משרד התחבורה סיכם עם עשרות עיריות על סימון נתיבים ייעודיים לאוטובוסים (נת"צים – נתיבי תחבורה ציבוריים), אבל הביצוע יתפרש על פני החומש הקרוב. צריך להקדים את הביצוע למחר, אם לא לאתמול.
  4. ח"כ דב חנין העלה בעבר הצעה שעדיין רלוונטית: תחבורה ציבורית חינם לכולם. רפורמות המחירים האחרונות הביאו הוזלות יפות, אבל ספק אם גרמו לרבים לוותר על המכונית הפרטית. חינם זה סיפור אחר לגמרי. מאיפה המיליארדים, תשאלו? במקרה שמעתי השבוע ששר האוצר וראש הממשלה מתכננים להפחית מיסים בגלל עודפי גבייה של מיליארדים, שלא לדבר על הקופון הנאה שצפוי ממכירת "מובילאיי". במקום לחלק מתנות לעשירים, תנו לישראלים תחבורה ציבורית חינם ותראו איך הם נוהרים לאוטובוסים.
  5. ל"15 דקות", עמותת נוסעי התחבורה הציבורית, יש תכנית בשם "מהיר עכשיו". הרעיון: על כל הקווים העתידיים שעליהם מתוכננות להתגלגל רכבות קלות ותחתיות (לאורך ולרוחב גוש דן ובירושלים) – להפעיל כבר עכשיו קווי אוטובוס רבי קיבולת שייסעו על נתיבים בלעדיים (בתל אביב זה כבר עובד עם קו 1). לחפור את כל הרכבות ייקח שנים, אם לא עשורים, אבל האוטובוסים יכולים לנסוע שם כבר מחר.
  6. בתוך הצפ"ל צריך לקום צש"מ (צוות שבת מיוחד) שתפקידו לפרק את פצצת הזמן הכי עדינה ורגישה בתחבורה הישראלית – העובדה שהיא לא עובדת בסוף השבוע. בזהירות, בתבונה, בלי לחולל מלחמת דת חדשה, ומתוך מטרה למצוא מתווה שכולם ירוויחו ממנו. זוכרים שהממשלה כמעט נפלה על העבודות של הרכבת בשבת?  ובכן, מאז הרכבת לא מפסיקה לעבוד בשבתות, וכולם, כולל החרדים, חיים עם זה בשלום. אז אפשר להפעיל תחבורה בשבת, רק צריך לעשות את זה במינון נכון, בשכל ובהידברות. כל עוד מי שאין לו מכונית פרטית יודע שבשבת הוא יהיה במצור, 300 אלף ישראלים ימשיכו לקנות מכוניות חדשות כל שנה, וכולנו נמשיך להיתקע במצור כל השבוע.  

בטוח שיש עוד הרבה הצעות אפקטיביות, אבל כדי לאסוף וליישם אותן צריך להתייחס אל הפקקים כאל משבר לאומי שדורש פתרון מיידי, ולהקים גוף ייעודי שיעבוד על זה ממחר בבוקר.

Aviv67@gmail.com