מלמטה עולה קול ניסור אימתני. נהמה צרודה של מנוע קורעת את האוויר הרגוע - עד לאותו רגע - של הרחוב. התחושה היא שמישהו גוזם עץ בעל גזע עבות בתוך חדר העבודה שלי, ואני עוד גר בקומה הרביעית. מה מרגישים השכנים מהקומה הראשונה?
אני לא מתקשה לזהות את מקור הרעש. אם יש שאון שלמדתי לזהות מתוך שינה, זוהי יללת המפוח. כן, מפוח העלים המפורסם, שלפני שלוש שנים בדיוק השימוש בו הוכרז כלא חוקי בישראל. איזו שימחה היתה אז, כשאושרה "רפורמת הרעש" - זה הכינוי העממי שהודבק לקובץ תקנות השקט שיזם גלעד ארדן, השר הקודם להגנת הסביבה.
העיריות עושות פרצוף חמוץ
מפגעי הרעש סובלים באופן מסורתי מהערכת חסר ומתשומת לב דלה של התקשורת ורשויות החוק והאכיפה: אנשים מתחרפנים מאזעקות של מכוניות שצורחות כל הלילה, אולמי שמחות קורעים את עור התוף של השכנים, משאיות פינוי אשפה גוררות פחים בארבע לפנות בוקר מתחת לחלון - אבל זה נחשב למפגע לייט, כזה שלא מתים ממנו, או לפחות לא באופן מיידי. יותר ויותר מחקרים מעידים על ההשלכות הבריאותיות השליליות של חשיפה למפגעי רעש, אבל עזבו אתכם מהנזק הבריאותי: ממתי אנשים צריכים להתנצל כשהם עומדים על זכותם לקצת איכות חיים? כלומר, לקצת שקט?
העיריות, בראשות ראש עיריית תל אביב, נעמדו על הרגליים האחוריות בניסיון לעצור את החוק. הן טענו שבלי המפוחים אי אפשר לנקות את העיר כהלכה. הרי לא יעלה על הדעת שנחזור לעידן המטאטא והמגרפה. מה אנחנו, בימי הביניים? עד בג"צ הרחיקו ראשי הערים ומרכז השלטון המקומי, אבל למגינת ליבם - ולשמחת האזרחים שוחרי השלווה - העתירה נדחתה והחוק נכנס לתוקף.
העיריות אמנם עשו פרצוף חמוץ ואיימו באסון לכלוך המוני אבל איפסנו את מפוחי העלים במחסנים. השקט (היחסי) חזר לרחובות. רק שהמנקים העירוניים הם לא היחידים שהשתמשו במפוחים. ישנם גם הגננים והמנקים הפרטיים, אלה שמטפחים את גינות הבניינים ומצחצחים את החניות והשבילים. החוק, כמובן, חל גם עליהם, רק שמישהו צריך לאכוף אותו.
בתחילה רבים מהם נפרדו מהמפוחים. הם לא רצו להסתבך. רק שככל שחולף הזמן, הם מבינים שהמערב הפרוע זה כאן. שהם יכולים לחזור להפעיל את המפוחים, כי רוב הסיכויים ששום פקח או שוטר לא יגיע כדי לגבות מהם מחיר.
אין דין ואין דיין
אתם מוזמנים לנסות את זה: בפעם הבאה שמפוח ינסר בסביבתכם תתקשרו למוקד העירייה. ברבות מהעיריות בארץ ינפנפו אתכם, ישלחו אתכם למשטרה או למשרד להגנת הסביבה. במשטרה ישגרו אתכם בחזרה לעירייה, ובמשרד להגנת הסביבה, ובצדק, יסבירו שהם לא יכולים לשלוח פקח בעקבות כל מפוחן בירושלים, בתל אביב או בבאר שבע. בשביל זה יש שלטון מקומי בישראל, בדיוק כשם שאת דו"ח החניה רושם לכם פקח של העירייה ולא שוטר ממשטרת ישראל או פקח של משרד התחבורה.
אני יודע שזה המצב כי באחת התוכניות האחרונות של "יהיה בסדר" עשינו את זה: צוות ההפקה התקשר לשורה ארוכה של עיריות. בחלקן דווקא נענו לאתגר: בעפולה, ברמת גן ובנתניה גילו עניין לשמור על החוק והודיעו ששולחים פקח. כלומר, כשרוצים - אפשר. העיריות הגדולות, בראשן תל אביב וירושלים, צפצפו. זה המצב גם בעיריות רבות אחרות. אז יש חוק, אבל חלק מהעיריות לא אוכפות אותו מסיבה פשוטה: הוא לא מוצא חן בעיניהן.
אני יודע, יש איומים קיומיים גדולים יותר מרעש המפוחים. יש אפילו מפגעי סביבה מסוכנים יותר. אבל העיקרון שמתרחש כאן הוא בלתי נסבל, ומהווה מראה מדויקת לאופן שבו המדינה מתנהלת בכל כך הרבה תחומים: אם תחנו חמש דקות במקום אסור, מיד יגיח פקח שידאג לשגר זרוע ארוכה לחשבון הבנק שלכם. כשהשיח החביב שצומח על מעקה הבניין שלנו שולח כמה עלים לכיוון המדרכה, מייד מוצמד לתיבות הדואר איום בקנס. העירייה נחושה להגן על הציבור מפניי, אבל כשמתחת לחלוני עובד עבריין עם מכשיר שהוצא מחוץ לחוק, היא לא טורחת להגן עליי ועל איכות חיי. ברוכים הבאים למדינת אין דין ואין דיין, מדינה שבה יש חוק רק בשביל שהגורמים שאמורים לאכוף אותו יעשו ממנו צחוק.