1. בואו נתחיל בחדשות הטובות

טוב, לא באמת יש כאלה, אבל אם אפשר להתנחם במשהו, זה שלא זכורה תכונה כזו – במערכת הפוליטית, התקשורתית והציבורית – סביב דו"ח בנושאי תחבורה. כמובן שהעובדה שהוא מתפרסם רגע לפני בחירות תורמת למיקסום תשומת הלב, אבל זה לא מסתכם בזה: אחרי עשורים שבהם תחבורה היתה נושא אפור שהופקד בידי שרים מזדמנים וכתבים שוליים, היא הפכה לסוגייה בוערת שפותחת מהדורות ומעסיקה המוני ישראלים ברשתות החברתיות וליד הברזיה המטאפורית במקום העבודה.

זה קרה משתי סיבות עיקריות: אותן רשתות חברתיות שבאמצעותן מיליוני הישראלים שמיטלטלים מדי יום ברכבות ואוטובוסים או תקועים בפקקים יכולים לשתף בתלאותיהם. נוצר כאן שיח אותנטי שבו ה'שטח' מדווח והתקשורת ומקבלי ההחלטות לא יכולים להתעלם ממנו.

על כ"ץ: עשה מהלכים גדולים (צילום: הדס פארוש, פלאש 90, חדשות)
מה קרה כאן בעשר שנים? התחבורה הפכה להיות נושא סקסי. אבל זהו בערך | צילום: הדס פארוש, פלאש 90, חדשות

הסיבה השנייה היא שלכל פצצת זמן יש את הרגע שבו היא מממשת את האיום ומתנפצת ברעש גדול. עשורים של הזנחה של התחבורה בכלל והתחבורה הציבורית בפרט גובים עכשיו את המחיר. מומלץ לממשלה לראות בזה אות אזהרה: זה קורה בימים אלה גם במערכת הבריאות, וזה יקרה בעתיד גם בתחום הסביבה/משבר האקלים, הרווחה ועוד שורה של תחומים אזרחיים, חברתיים ותשתיתיים שנורא משעממים את בנימין נתניהו ורוב שריו. כשהם יבינו שעבור הציבור אלה החיים עצמם – זה כבר יהיה מאוחר מדי. 

2.אז מי צודק?

כולם. גם המבקר שמטיל את האחריות למחדל על שר שמכהן במשרד כבר עשור, וגם ישראל כ"ץ שטוען שקיבל ירושה מקולקלת שגם עשר שנים לא מספיקות כדי לתקן.

האמת היא שבמשך עשורים ממשלות, שרים ורוב הישראלים היו משוכנעים שהקידמה טמונה במכונית הפרטית ושכל מה שהמדינה צריכה לעשות זה לסלול כבישים ולאפשר לפרייבטים להתגלגל עליהם. שר התחבורה המנוח, שמעון פרס, אמר שהחזון הציוני הוא 'מכונית לכל פועל'. זו היתה אמת לשעתה. היום אנחנו יודעים שרבע מליון מכוניות חדשות שעולות על הכביש מדי שנה הן האסון הציוני, לא החזון. 

כ"ץ צודק כשהוא טוען שחילץ לא מעט פרוייקטים שהיו תקועים בטרם נכנס למשרד, אבל הוא גם עשה טעויות קשות. הוא סלל במרץ כבישים ומחלפים, בלי להכיר בכך שקצב הקמת התשתיות לעולם לא יוכל להדביק את הגידול במספר המכוניות. מישהו חישב ומצא שאם מחברים את כל המכוניות החדשות שעולות בשנה על הכביש מקבלים טור שמשתרע מתל אביב עד אילת. כשנתניהו אמר 'במקום שהם רואים פקקים אני רואה מחלפים' – הוא במובן מסויים צדק: אכן בעשור האחרון נבנו הרבה כבישים ומחלפים – אבל באותה נשימה גם התארכו מאוד הפקקים והפכו למכת מדינה. בהיעדר תחבורה ציבורית ראוייה, הכבישים הם לא הפתרון – אלא חלק מהבעייה.

3. הכישלון הגדול - חלק א'

בכל מה שנוגע למסילות ותשתיות כבדות אי אפשר לחולל מהפך ביום אחד. אבל אופניים זה סיפור אחר – ובמובן הזה ההגדרה של המבקר שמדובר ב'עשור אבוד' בהחלט קולעת. עשר שנים הן מספיק זמן כדי להפוך את ישראל למעצמה של תחבורת אופניים, עירונית ובינעירונית. זה לא קרה. מדינה שטוחה, קומפקטית, ממוזגת (טוב, לא כולל אוגוסט) – לכאורה תנאים אופטימליים כדי שאופניים יהיו החלופה המועדפת להגעה ממקום למקום, אבל בפועל ישראל מפגרת בעידנים שלמים אחרי רוב המדינות המפותחות. חלק מהאחריות מוטלת על ראשי הרשויות המקומיות שמסיבות פופוליסטיות (מקומות חנייה) לא תמיד מתלהבים, אבל כ"ץ הרי משווק את עצמו כבולדוזר וזה לא ניכר כאן. 

אופניים בברלין (צילום: שאטרסטוק)
מילא לא להצליח למגר את הפקקים, אבל איך זה שלא הצליחו להפוך את ישראל למדינת אופניים? | צילום: שאטרסטוק

כיום יש תוכניות מבטיחות לרשת של שבילי אופניים שתחבר את יישובי השרון הפקוק ותאפשר הגעה לתחנות הרכבת, או לרשת של שבילים מהירים בגוש דן בואכה תל אביב ('מהיר לעיר') – אבל כבר מזמן היינו צריכים להיות בשלב המימוש ולא בשלב השרטוטים וההבטחות.

4.הכישלון הגדול - חלק ב'

הכישלון השני הוא כישלון רב מערכתי. גם היום, כשהקטסטרופה כבר גלוייה לעין כל, יש במקרים רבים נתק בין מערכות התכנון והתחבורה. התוצאה: כשמתכננים בנייה עתידית, צרכי התחבורה הציבורית לא בהכרח נמצאים על השולחן ומשרד התחבורה במקרים רבים לא שותף להחלטות ובוודאי אין לו זכות וטו. המשמעות: חלק מהשכונות ויחידות הדיור שנבנות כיום יסבלו בדיוק מאותן שגיאות שבגללן תושבי יישובים פרבריים ברחבי הארץ עומדים שעות בפקקים. איך אמר לי גורם בכיר בתחום? המצאנו גירסה מעודכנת לפתגם 'טעות לעולם חוזרת': אצלנו, הוא אומר - טעות לעולם חוזרת על עצמה.

5.הדברים שאפשר לעשות מחר

בלי מיליארדים ובלי לחכות עוד עשר שנים: כל כך קשה לסנכרן בין הרכבת לאוטובוס? כל כך קשה לאייש מוקד תלונות ציבור במשרד התחבורה שיהיה זמין, יעיל ורלוונטי? כל כך קשה במדינת ההייטק והאקזיטים לייצר מערכות תשלום פשוטות וידידותיות למשתמשים? כל כך קשה להפוך את משרת נהג האוטובוס לעבודה אטרקטיבית ומכניסה שאנשים לא יברחו ממנה כמו ממגיפה? כל כך קשה לארגן שאטלים נוחים למרכזי תעסוקה/פארקי הייטק שמדי בוקר מגיעים אליהם רבבות במכוניות פרטיות? כל כך קשה לתגמל את מאות אלפי עובדי השירות הציבורי והממשלתי על הגעה למשרד ברגל/אופניים/תחבורה ציבורית במקום לשלם להם הוצאות רכב ולעודד אותם להגיע במכונית הפרטית? 

אוטובוס דן (צילום: shutterstock Stanisiav Samoylik)
כל כך קשה לסנכרן בין הרכבת לאוטובוס? | צילום: shutterstock Stanisiav Samoylik

6.החדשות הרעות

עומדים כל יום שעות בפקקים? הרכבת משגעת אתכם? יש למבקר המדינה חדשות בשבילכם: זה לא הולך להסתיים בקרוב. למעשה, זה הולך להיות עוד יותר גרוע. שיפור תשתיות תחבורה הוא תהליך שאורך שנים, ולמעשה כבר עכשיו אפשר לקבוע שכשהפרוייקטים המקודמים כיום (למשל המסילה הרביעית באיילון) סוף סוף ייצאו לפועל – הם לא יספיקו כדי לענות על הצרכים. הקצב שבו מתקדמת המציאות מהיר יותר מהקצב שבו הממשלה מקדמת פתרונות. בהתחשב בכך, אם יש החלטה נדל"נית חכמה שהישראלי הסביר יכול לקבל – זה לגור קרוב למקום העבודה. כל החלטה אחרת תהפוך אותו לשבוי של הפקקים והתחבורה הציבורית ולפריט סטטיסטי בדו"ח הבא של מבקר המדינה.

Aviv67@gmail.com