אם יש משהו בסבב הנוכחי של ויכוחים וטיעונים ממוחזרים שאני פשוט כבר לא מסוגל לשמוע, זו הטענה שהתקשורת שמאלנית. כשאלו טוקבקיסטים שתקועים על אותו פזמון - כאילו השנה היא 1975, "דבר" ו"על המשמר" ו"העולם הזה" הם שחקנים משמעותיים בתקשורת, ומפא"י ממנה את בכירי רשות השידור - מילא; אבל לשמוע את זה שוב ושוב, ושוב, מפי אנשי ציבור ועיתונאי ימין בכירים ורציניים, שממלאים את האולפנים, את זמן המסך ואת עמודי העיתונים, ועדיין מתעקשים למחזר את קלישאות הקיפוח - אז באמת, די. הגיע הזמן להשליך את המיתוס הזה לפח הזבל של ההיסטוריה. כי על התקשורת הישראלית של 2015 אפשר אולי להגיד אלף פעם שהיא שמאלנית, אבל זה לא יהפוך אותה לכזו.
נתחיל מהרשימה ההולכת ומתארכת של כלי תקשורת שמחזיקים באופן מוצהר בקו ימני/מתנחלי: "מקור ראשון", ערוץ 20, רדיו גלי ישראל, "בשבע". אליהם צריך להוסיף את שני כלי התקשורת שנמצאים (כמו "מקור ראשון") בבעלותו של פטרון ראש הממשלה, שלדון אדלסון: "ישראל היום", שופרו הלא-רשמי של ביבי, ו-NRG. מול כל אלה יש רק כלי תקשורת אחד בעל תעודת זהות שמאלית מובהקת: "הארץ". עיתון אחד במצב עדין, מול כל הימין.
אגב, נקודה למחשבה: אחת הטענות שמוטחות בעקביות בתקשורת הזרם המרכזי היא שמדובר בחבורת שמאלנים שמנותקים מהעם ולא מייצגים את הלך הרוח שלו. אם כך, שאלה: מדוע אותו עם לא נוטש בהמוניו את התקשורת הזו ופונה לצרוך את האלטרנטיבות הימניות? למה שלל תוכניות האקטואליה הפטריוטיות של ערוץ 20 משכשכות ברייטינג של רסיסי אחוזים, בעוד ערוץ 2 וערוץ 10 זוכים להצבעת אמון בשלט מדי ערב?
המאשימים את התקשורת בשמאלנות חוזרים ומדגישים שאין להם בעיה עם עיתונאים שיביעו דעות שמאלניות, ובלבד שבאותו ערוץ יהיה איזון ויוצגו גם דעות ימניות. אין צורך לפתוח פנקס שמות כדי לדעת שרשימת העיתונאים הבכירים, המגישים ובעלי הטורים הימניים המוצהרים שעובדים היום בכל אחד מהערוצים והעיתונים המרכזיים היא כה ארוכה עד שצריך להיות עיוור, או מיתמם, כדי להתעלם ממנה. הרי מול כל אמנון אברמוביץ' באולפן חדשות 2 יש עמית סגל (המצוין), ומעבר לכל הגיג חצי סמולני של ערד ניר ממתינה מתקפה של רוני דניאל. מי שטוען להיעדר גיוון לא באמת רוצה לראות דיון פורה בין הסגלים לאברמוביצ'ים - הוא רוצה לשלול את הלגיטימציה מאברמוביץ' ודומיו ההולכים ופוחתים, לשלוח אותו הביתה ולהישאר עם גיוון שנע בין ימין לימין קיצוני.
אז מי באמת מקופח בתקשורת הישראלית?
אני מסכים לגמרי שהתקשורת צריכה לשאוף לכך שההרכב האנושי של העיתונאים ייצג את המגוון של הציבור הישראלי. רק שכדאי לשים לב שאם יש קבוצה אחת באוכלוסייה שמקומה נפקד כמעט לחלוטין מכלי התקשורת של הזרם המרכזי אלה לא הימנים, אלא הערבים. האזרחים הערבים מהווים כ-20% מהציבור הישראלי; כמה עיתונאים ערבים עובדים בכלי התקשורת הגדולים? (ועד שכבר יש כזה - פוראת נסאר בחדשות 2 - הוא חוטף מכות כשהוא מגיע לסקר פיגוע). כמה מהם ניצבים בעמדות פרשנות והשפעה על דעת הקהל? (רמז: אפס). איזה אחוז מהראיונות בתוכניות האקטואליה בכלי התקשורת המרכזיים תופסים מרואיינים ערבים? הרשימה המשותפת קיבלה בבחירות 13 מנדטים. הבית היהודי - 8. כמה פעמים התראיין מאז הבחירות נפתלי בנט ב"תקשורת השמאלנית", וכמה איימן עודה? ואם תגידו שזה בגלל שבנט הוא שר, אז מוזמנים להשוות בין ההופעות בתקשורת של יאיר לפיד ויש עתיד לאלה של עודה וחברי הרשימה המשותפת. ועוד לא דיברנו על כך ש-90% מהראיונות עם פוליטיקאים ערבים נראים כמו מתקפת קרקע-אוויר מצד המראיינים.
ההדרה לא מסתיימת בנושאי ביטחון והסכסוך: כמה פעמים רואיינה עאידה תומא סולימאן, מס' 5 ברשימה המשותפת, בנושאי שוויון מגדרי ואלימות נגד נשים? תומא סולימאן היא יו"ר הועדה למעמד האישה בכנסת ויש לה רקורד עשיר של פעילות בתחום, אבל בתקשורת תשמעו כמעט אך ורק את חברותיה היהודיות (הראויות בפני עצמן) מדברות על הנושא. ואפשר גם לדבר על הסקרים (כולל אלו שעשו כותרות בימים האחרונים, על תפקוד נתניהו), שבהם מפנים את השאלות לציבור היהודי בלבד. אז מי שמחפש איזון וגיוון בתקשורת הישראלית, שיתחיל מהמודרים האמיתיים.
אבל סטטיסטיקה של ראשים וזמן אוויר היא לא העיקר. הרי עיתונאים מקצועיים לא מהססים לפרסם סיפור טוב גם כשהוא לא מלטף את האג'נדה שלהם. עמית סגל פרסם את התחקיר על אורן חזן, ענת גורן יצרה את הסרט שהביך את בוז'י הרצוג. מה שחשוב בימים האלימים האלה הוא הפרספקטיבה, האופן שבו המציאות מוגשת לנו. ואין כמעט שום דבר שמאלני באופן שבו התקשורת - ברוב המקרים - מסקרת את האירועים הקשים.
הביקורת על ראש הממשלה נמתחת בעיקר מזווית ראייה ימנית (למה לא מפעילים יד חזקה יותר נגד הפלסטינים, למה לא בונים התנחלויות), והמרואיינים הפופולריים בהקשר הזה הם חברי האופוזיציה הפנימית בליכוד, אנשי הבית היהודי והמתנחלים; הלגיטימיות של ירי למוות בפלסטינים שדקרו/ניסו לדקור - גם אם הם "מנוטרלים" ולא מסכנים איש - מתקבלת כמעט כמובן מאליו (האם אנחנו מצפים מכוחות הביטחון לירות למוות גם ביהודים שדוקרים או זורקים אבנים? אני מקווה שלא). מקרים שבהם פלסטינים נורו למוות בטעות ועל לא עוול בכפם (על פי הודאת מערכת הביטחון!) כמעט לא מתוחקרים בתקשורת. כשיהודי מבצע פיגוע דקירה (כמו בדימונה ובקריית אתא) הוא מוגדר בדיווחים רבים כ"פיגוע נקמה". מתי פיגוע שבוצע על יד פלסטיני הוגדר כפיגוע נקמה?
ועוד: מי שנחשף לחלק גדול מהסיקור התקשורתי יכול לקבל את הרושם שלאלימות הפלסטינית אין הקשר (הקשר הוא לא הצדקה, אבל הוא חשוב כדי להבין את המציאות). האלימות הזאת מוצגת רוב הזמן כמעין גזירת גורל שנובעת מהאכזריות הטבועה בשכנים שלנו, כאילו אנחנו חיים בסרט שבו זומבים מרושעים ומוכי וירוס דקירות מסתובבים ברחובותינו. דקירה של עובר אורח ברחוב היא פשע, אבל אחד מתפקידיה של עיתונות הוא לשאול מה המניע לפשע. ובמובן הזה, חלקים גדולים מהתקשורת הפנימו את הנראטיב שנתניהו ובנט מפמפמים בלי הפסקה: הם רוצים להשמיד אותנו, נקודה. זה לא קשור למה שנעשה או לא נעשה.
לאירועים שאנחנו חווים עכשיו, על פי נקודת המוצא הזו, אין שום קשר ל-48 שנות כיבוש (אפילו השימוש במילה הזו הופך יותר ויותר נדיר), להזנחה הנוראית של מזרח ירושלים ("העיר שחוברה לה יחדיו", כן?) או לפרובוקציות בהר הבית. זו כמובן השקפה לגיטימית, אבל אפשר לראות את הדברים גם אחרת לגמרי, ובלשון המעטה ניתן לומר שנקודת המבט האלטרנטיבית, שמטילה אחריות כבדה להשתלשלות האירועים גם על הצד הישראלי, מקבלת ביטוי די צנוע בסיקור התקשורתי.
כמובן, יש עדיין לא מעט עיתונאים בעלי השקפת עולם יונית, אבל המוצר העיתונאי שרובם מוציאים מתחת ידיהם רחוק מלהיות שמאלי - אם מאימת הקהל, מאימת הבוסים, או פשוט בגלל היסחפות בזרם האירועים הקשים. יש בעיתונות הישראלית עיתונאים ראויים רבים שעובדים קשה - חלקם עובדים בימים אלה תחת סיכון לא מבוטל - אבל את סך כל העשייה העיתונאית שלהם אי אפשר בשום אופן להגדיר כשמאלנית. אז די עם זה.