התחביב הישראלי החדש – במסגרתו כל אחד מודיע לאחרים שהם מוחים על הדבר הלא-נכון – תופס ממדים מעצבנים. מחאת הלהט"בים מואשמת בכך שהיא פריבילגית כי יותר חשוב למחות נגד הכיבוש; MeToo זה למפונקות, כי בזמן שנשים מתלוננות על הטרדות ישנם מיליוני בעלי חיים שנטבחים מדי יום; גם הטבעונים חוטפים, עם הטענה הנפוצה "כבר גמרתם לפתור את כל הבעיות של בני האדם שיש לכם זמן לעגלים?". יותר מדי ישראלים יודעים על מה הכי חשוב למחות, וממהרים לזלזל במחאה שחשובה לאחרים.
כל מחאה שעניינה צודק היא מבורכת וראויה לרוח גבית. כשרבבות אנשים יוצאים לרחובות למחות כנגד פגיעה בוטה בזכותם הבסיסית להתחתן ולהיות הורים, הדבר האחרון שדחוף לי זה לשאול אותם למה לא יצאו לרחובות יומיים קודם, כשהממשלה העבירה חוק מפלה אחר. אז לא, אין לי טענות ללהט"בים שלא טלטלו את המדינה בגלל חוק הלאום.
אבל בהחלט יש מקום לתהות איך זה שמחאת הלהט"ב זכתה לחיבוק מקיר לקיר, הפכה לכותרת ראשית ולאיום על יציבות הממשלה, בעוד חוק הלאום הפוגעני והלאומני, שמטיל צל כבד על ערכי מגילת העצמאות, נשאר הבעיה של הדרוזים (שעותרים נגדו לבג"צ) ושל הערבים.
התשובה פשוטה: ההומואים והלסביות מוברגים. וזה מצוין שהם מוברגים: הם נמצאים בצמרת צה"ל, במשרדי הממשלה, בעסקים, במשרדי עורכי הדין, בעולמות המוזיקה, המשחק, הסלבריטאות והתקשורת. הם כל כך בפנים, שהם כבר לא "הם" - הם אנחנו. כשנתניהו ירק להם בפרצוף, הוא למעשה ירק בפרצוף של המיינסטרים הישראלי, כולל של הבייס שלו. והיריקה הזו חזרה אליו כמו בומרנג.
זה גם מה שמסביר את ההתגייסות התקשורתית (הכוונה, כמובן, לתקשורת הליברלית/חילונית) לסיקור המחאה; ללהט"בים יש נוכחות נאה במסדרונות עולם העיתונות. אין לי מושג אם חלקם בציבור העיתונאים גדול, שווה או קטן ביחס לחלקם בכלל האוכלוסייה, וזה בכלל לא משנה. לא, אין "מאפיה של הומואים" בתקשורת, כשם שאין מאפיה של מזרחיים, של אשכנזים או של חובשי כיפות סרוגות. יש להט"בים בתקשורת וזה מבורך, כי התקשורת אמורה לשקף את כלל חלקי החברה. והעובדה שהם בפנים משפיעה לטובה על אופי הסיקור: כשמפלים אותם, הסיקור לא מרוחק, לא משקיף מהצד על עוולה שהממשלה מעוללת למיעוט נידח אי שם מעבר להרי החושך. הסיקור הוא מכלי ראשון, מתאפיין במעורבות וידע.
ניצנים דומים, אגב, הורגשו לראשונה גם בסיקור מחאת האתיופים לפני כשנתיים: בני העדה האתיופית, בשעה טובה ומאוחרת, נוכחים יותר ויותר במערכות התקשורת. בהדרגה הם מפסיקים להיות "הם". באחד הימים, העורכת שלי בגלי צה"ל מיהרה לצאת בתום התוכנית. כששאלתי לאן היא הסבירה שהיא ממהרת להפגנת בני העדה בכיכר רבין: "אני חייבת להיות שם כשהשוטרים מרביצים לחברים שלי".
וזה בדיוק מה שחסר לציבור הערבי בישראל: נוכחות במרכזי ההשפעה של החברה הישראלית, המקומות שבהם מעוצבים השיח וסדר היום, ובכלל זה בתקשורת. כן, יש כתב ערבי פה ותחקירן שם, ואפילו מגיש דרוזי מחונן שגדל בגל"צ ועובד היום בחברת החדשות. אבל זה בשולי השוליים. פרשנים, כתבים בכירים ועורכים משמעותיים מהמגזר הערבי ניתן למצוא במערכות התקשורת העברית במינון שרחוק שנות אור מחלקם של הערבים באוכלוסייה. מי שטוען שהתקשורת שמאלנית, שוכח שיש סקטור אחד בישראל – המונה 20% מאזרחי המדינה – שכמעט לא מיוצג בה.
התוצאה: כשעובר חוק הפונדקאות זה "הממשלה דפקה אותנו", אבל כשעובר חוק הלאום זה "הממשלה דפקה אותם". אם נרצה או לא, זה מכתיב את היקף הסיקור, אופיו והמסגור שלו. עבור רוב התקשורת העברית נותרים חמישית מאזרחי המדינה - הצרכים שלהם, החלומות שלהם, ההוויה היומיומית שלהם – שקופים.
הדרך היחידה לשנות את זה היא להכניס אותם פנימה. לאפשר להם לנהור לאולפנים ולמערכות באוטובוסים. ובדיוק כמו במקרה של הלהט"בים, כשקבוצת מיעוט מקבלת ביטוי הוגן על הבמה המרכזית, כולם מרוויחים מזה: המיעוט מצליח לקדם את המאבקים שלו, וכלל הציבור נהנה משיח מגוון, סובלני ופתוח יותר. ובקיצור, מהרבה יותר דמוקרטיה.