זה לא שהגנת הסביבה היוותה נדבך מרכזי בסדר יומו. בשנות השלושים של המאה הקודמת סוגיות של זיהום אוויר, תחבורה ציבורית והתחממות גלובאלית לא העסיקו את תושבי כפר מל"ל. הסביבה פשוט הייתה שם, ורק מאוחר יותר התחילו לחרב אותה.
המשרד לאיכות הסביבה הוקם בישראל, באיחור אופייני, רק ב-1988, כששרון היה בן 60 ומאחוריו כבר כהונה מדממת כשר הביטחון. הוא הלך על הדברים הגדולים, הכבדים. באותם ימים סביבה נתפסה כמו נישה של טיפוסים עם סדר יום אזרחי כמו יוסי שריד, יהודית נאות, דליה איציק.
האיש שנהג לזלול עדר כבשים שלם לארוחת בוקר וגם להתגאות בכך, האיש שבא מהמילייה החקלאי ותמיד ידע לדאוג לו, דווקא הוא ביקש מהשרים ש"אוהבים לאכול כבד אווז" ש"זה לא ישפיע על שיקול דעתם", והעביר את ההחלטה שהפכה באבחה אחת את ישראל מאימפריה של התעללות באווזים למדינה שבה הענף המיותר הזה הוכחד. לישראל כץ, שר החקלאות דאז שביקש להחריג את האווזים מחוק צער בעלי חיים (כידוע, אווזים אינם בעלי חיים), נותר רק להרכין ראש ולקבל את ההכרעה. מכיוון ששרון עמד מאחוריה, אפילו אי אפשר היה להאשים את הצמחונים יפי הנפש.
שרון היה מסוגל להרצות על פרחים נדירים בשדות הנגב, ובאותה נשימה לדחוף כמו בולדוזר להקמת יישובים וסלילת כבישים שיעלימו את אותם פרחים מהעולם. איך זה מתיישב? שאלה מעניינת.
אולי, כבן לתקופה אחרת, הוא לא הפנים את הקשר בין מדיניות ההתיישבות והבנייה האובססיבית להרס המערכות הטבעיות, ואולי הבין היטב אבל סבר שהקרב מול הערבים על השליטה בשטח - מבחינתו ימי חומה ומגדל מעולם לא תמו - מצדיק את החורבן הסביבתי. לזה קוראים חיבוק דב: מרוב אהבה לארץ ורצון ליישב אותה, שרון היה בין אלה שחנקו אותה.
את סיפורו של הפארק, ושל הקשר שלו לשרון, מגולל פרופ' מרטין ווייל בספרו הנושא את השם הלא שיגרתי "חירייה - על צחנה ויופי". וייל הוא היזם וההוגה של חזון הפיכת הר האשפה למתחם אקולוגי ולריאה הירוקה הגדולה של מרכז הארץ. הקמת הפארק לוותה - כנראה אי אפשר כאן אחרת - במאבק קשה: מול וייל ותומכי חזון הפארק, התייצבו בציפורניים שלופות טייקוני נדל"ן, חלקם מגיבורי פרשת "הולילנד", שחשקו להקים בנייני יוקרה בפאתי השטח המיועד לפארק ולגזור קופון רב אפסים.
נקודת ההכרעה הראשונה במערכה נרשמה כשראש הממשלה שרון הגיע לביקור בהר הזבל המתחדש, בקיץ 2003. וייל מתאר את הסיטואציה בספרו: שרון הועלה על פסגת ההר, סקר את נופי גוש דן מגובה 70-80 מטר, ושקע בזכרונות, איך לא, מקרבות מלחמת העצמאות שהתחוללו באזור ובהם נטל חלק. אחר כך לקח את וייל לפינה ושאל בתכליתיות "מה אתה רוצה". וייל השיב: פארק בלי בנייה. שרון חשב כמה שניות, ופסק: "בואו נעשה את זה".
בין הצהרה עקרונית של ראש ממשלה לביצוע בשטח עובר מסלול מכשולים של בירוקרטיה, לחצים של לוביסטים ובעלי הון וים של אינטרסים. כעבור זמן, כשתוכניות הפארק עלו להכרעה במועצה הארצית לתכנון ובנייה, וייל חשש שהכף נוטה לטובת הנדל"ניסטים. לתדהמתו, ההחלטה על הקמת פארק-נטו התקבלה פה אחד.
_c.jpg "שלומי שבן חיריה (צילום: בן ניקסון)")
התמונה שחותמת את הסאגה הזו מתרחשת כבר אחרי ששרון שקע בתרדמת. מי שהחליף אותו היה כידוע אהוד אולמרט - שבהיותו שר התמ"ת וראש מינהל מקרקעי ישראל עשה הכל כדי לסייע לבעלי ההון שביקשו לבנות בפארק. וייל ראה שוב איך העננה מתחשרת מעל הריאה הירוקה האחרונה של גוש דן. ואז עלה רעיון: לקרוא לפארק על שם אריאל שרון. אם הפארק ייקרא על שמו של שרון בטקס רשמי, יורשיו יהיו מסונדלים להגשים את רצונו: ירוק, ולא בטון.
מי שמילא תפקיד מרכזי במהלך הזה הוא עומרי שרון, פעיל סביבה מסור שבהיותו ח"כ אף עמד בראש השדולה הירוקה בכנסת. מספרים ששרון הבן התנה את הענקת שמו של אביו לפארק בכך שיוטל וטו על כל אפשרות של בנייה במקום, ובכלל - שבאותן שנים הוא לחש עצות סביבתיות רבות על אוזנו של ראש הממשלה ועמד מאחרי כמה החלטות בעלות גוון ירוק ומפתיע ששרון האב קיבל בכהונתו האחרונה. לוביסט ירוק על אוזנו של ראש הממשלה זה משהו שיכול להביא הרבה תועלת. חבל שכבר אין לנו אחד כזה.