לפני 13 שנה, בדצמבר 2004, עזאם עזאם שוחרר מהכלא במצרים. עוד לפני נחיתתו בישראל נפתח מירוץ בין כלי התקשורת סביב השאלה הגורלית – מי יראיין את האסיר ששב הביתה. שימשתי אז כעורך תכנית התחקירים של עמנואל רוזן בערוץ 10, ובוקר אחד קיבלנו טלפון בהול מהנהלת הערוץ: הראיון עם עזאם עזאם שלנו, תתארגנו במהירות וטוסו לביתו של עזאם במראר. לא הייתי מעורב במגעים ולכן אני לא יכול להעיד מה בדיוק קרה שם, אבל על פי הפרסומים סירבו ערוץ 2 ו"עובדה" לשלם את הסכומים שנדרשו עבור הראיון, ואילו פרנסי ערוץ 10 חתמו על צ'ק בסך 40 אלף דולר. אז נסענו למראר, ופגשנו אדם מרשים שסיכם במילים מאופקות שמונה שנים של גיהינום.
רכישת הראיון תמורת סכום נכבד עוררה הרבה ביקורת. הטענה העיקרית הייתה שהתשלום מזהם את האמת העיתונאית; שלמרואיין שמקבל כסף יש תמריץ לשדרג את הסיפור, לקשט את הסחורה שלו בגוזמאות כדי שתצדיק את הממון הרב שהושקע בה; שאין מקום ליחסים מסחריים בין מראיין למרואיין. הטענות האלה לא היו מבוטלות בעיניי אז, והן לא מבוטלות היום. אבל חשבתי שהמקרה של עזאם חריג ומצדיק הפעלת מערכת שיקולים שונה: הרי לא מדובר בידוען שעורך מכרז בין צהובונים, וגם לא בעבריין שמחפש קונה לסחורה מפוקפקת. מדובר באדם שעבר סבל לא אנושי. כמו שהוצאות ספרים רוכשות מאנשים כאלה את הזכויות על סיפורם – גם לערוץ טלוויזיה מותר. ביני לביני גם חשבתי שלא יזיק אם סכום שמנמן בדולרים ינחת בחשבון הבנק של מי שנרקב בכלא בלי לעבוד ובבית חיכה לו מצב כלכלי לא מזהיר.
הוויכוח על הלגיטימיות של תשלום עבור אייטם התעורר עכשיו שוב אגב הקלטת עתירת הפנינים של יאיר נתניהו. אלא שבניגוד לתשלום עבור ראיון בלעדי, כאן לטעמי בכלל אין שאלה: אין שום בעיה לשלם עבור קלטת או חומר גולמי אחר. בהנחה שלקלטת יש ערך עיתונאי וציבורי, ובהנחה שהיא נבדקה והוכחה האותנטיות שלה, כלי תקשורת יכול לשלם עבורה כל סכום שנראה לו ראוי. אין בזה אפילו צל צילה של בעיה אתית, עיתונאית או ציבורית.
חומרי גלם כמו קלטת או מסמכים, להבדיל מסיפור עסיסי של מרואיין, לא נתונים לזיהום ומניפולציה. מה שיש בהם זה מה שיש. בזמנו ניסה מוטי שקלאר, מנכ"ל הרשות השנייה דאז, לשכנע את כלי התקשורת להעמיד חזית סירוב אחידה מול דרישת התשלום עבור הראיון עם עזאם. השבוע טען שקלאר בתוקף של"חדשות 2" אסור היה לשלם עבור הקלטת של יאיר נתניהו. אני מעריך ומחבב את שקלאר, אבל מוזר שהוא לא מבחין בין תשלום עבור ראיון לתשלום עבור קלטת. "חדשות 2" שילמו בזמנו סכום עתק עבור הקלטת של רצח רבין, וזה היה מהלך לגיטימי לחלוטין. כשם שכלי תקשורת משלמים עבור זכויות יוצרים לצלמים מקצועיים, כך הם רשאים לשלם לצלמים או מקליטים מזדמנים שנפל בחלקם לתעד אירוע בעל ערך עיתונאי.
לגיטימי לטעון שלהקלטות יאיר נתניהו אין חשיבות ציבורית (אני סבור שיש להן ועוד איך), אבל אז הבעיה היא לא בתשלום – אלא בעצם השידור. אם ערוץ 10 (כמו שרביב דרוקר סיפר השבוע) בחר שלא לשלם עבורן – זו זכותו המלאה. אבל זו גם זכותה המלאה של "חדשות 2" לשלם, ועושה רושם שלפחות חלק מאלה שטוענים אחרת מנסים להסיט את הדיון לעבר ההתרחשויות מאחורי הקלעים – במקום למציאות המביכה שתועדה בהקלטה עצמה.