שני דגלים יונפו היום בישראל: הראשון הוא כמובן הדגל האדום. אחרי שנים ארוכות שבהן ה-1 במאי נחגג בקול ענות חלושה והדגל האדום נתקע בחצי התורן, אפשר להכריז על לידתה המחודשת של תודעת מעמד העובדים הישראלי. אם אפילו בענף הסלולר – סמל הקפיטליזם הדורסני – קמים בזה אחר זה ועדי עובדים, סימן שמשהו עמוק השתנה כאן. קרל מרקס יכול לחייך בנחת בקברו.
הדגל השני הוא הדגל הכחול. הדגל הזה יוענק היום בטקס חגיגי (18:00, חוף מציצים בתל אביב. אורי זוהר כנראה לא יגיע) לתשעה חופים בישראל – שלושה בנתניה (סירונית, פולג, העונות), שניים באשדוד (י"א ולידו), שניים בתל אביב (מציצים וירושלים), אחד בחיפה (דדו) ואחד באילת (השחפים).
"הדגל הכחול" הוא ארגון בינלאומי שמעניק תו תקן מחייב לחופי רחצה ברחבי העולם שעומדים בסטנדרטים גבוהים. הזרוע הישראלית של הארגון היא העמותה הסביבתית הקטנה "אקו אושן". יש כ-4,000 חופי דגל כחול בכ-50 מדינות, אבל עד היום ישראל היתה בחוץ. היום אנחנו מצטרפים למשפחת העמים שיש להם סיבה להתגאות בחופי הים שלהם.
אני זוכר את הפעם הראשונה שבה נתקלתי בדגל הכחול. נדמה לי שזה היה באי היווני הנהדר קורפו (למי שלא קרא את הספרים של ג'רלד דארל – אף פעם לא מאוחר). בירידה לחוף ניצב דגל כחול גדול, ולצידו שלט שהסביר שהגענו לחוף שעבר בהצלחה שורה ארוכה של בדיקות מחמירות: איכות המים, נקיון החול, מתקני מיחזור, שירותים ראויים למאכל אדם, נגישות לנכים ועוד. אני זוכר שנאנחתי בקינאה ושאלתי את עצמי מתי אזכה לראות דגל כזה בבית, בחוף ישראלי. חלפו שמונה שנים, והתשובה היא – היום.
השקעה לטווח ארוך
זה הרגע שבו אתם משפשפים עיניים ותוהים אם אנחנו מדברים על אותם חופים ישראלים מוכרים: אלה שבהם החול מלא בדלי סיגריות, השירותים מזכירים מחראה צבאית מטונפת, במים משייטות שקיות ניילון ובסוכת המציל יושב אדם משועמם עם מגאפון שמרעיף על המתרחצים הומור עממי בווליום לא הגיוני. אתם גם שואלים את עצמכם מיהו בדיוק הארגון הבינלאומי התמהוני שמצא לנכון להעניק לכל אלה אות הצטיינות.
האמת היא שהמצב ברצועת החוף שלנו – בעיקר בחופים המוכרזים שאותם העיריות מטפחות – השתפר מאוד בשנים האחרונות. בחופים שהוגשו לועדת השיפוט הושקעו מאמצים מיוחדים, כלומר אנחנו – המתרחצים – כבר הרווחנו מכל הסיפור. כנראה שגם נמשיך להרוויח: הדגל הכחול מוענק לתקופה של שנה. כדי לחדש אותו צריך לעמוד מדי שנה בשורה של בדיקות וקריטריונים. זה נותן סיכוי טוב שלא יקרה כאן מה שקורה כל כך הרבה פעמים בישראל: השקעה לטווח קצר, והזנחה לטווח ארוך. פרוייקט הדגל הכחול הוא ריצה למרחקים ארוכים.
מה העיריות (והמדינה) מרוויחות? טוב, זה ברור: תדמית (שנת בחירות), ובעיקר תיירות. חופי דגל כחול נושאים איתם ארומה של יוקרה בינלאומית. מעתה אימרו – קוסטה דל סול זה כאן, בין אשדוד לנתניה.
מכיוון שבכל זאת אנחנו בישראל, אין אלייה בלי קוץ, ואין אין אין חגיגה בלי הפגנה. המפגינים שמתכוונים למחות היום מול אתר הטקס לא מתנגדים להצטרפותה של ישראל לפרוייקט הדגל הכחול, ואין להם דבר נגד הענקת הדגלים לחיפה, אילת, נתניה ואשדוד. אבל יש להם הרבה מה לומר על העובדה שהמארח, חתן השימחה, הוא רון חולדאי.
בכל הנוגע לטיפול ברצועת החוף של תל אביב, חולדאי עשה בשנים האחרונות הכל כדי לקבל דווקא דגל שחור: תוכניות הבנייה הדורסניות באיזור החולות של תל ברוך; מכירת החופים לזכיינים ובעלי מסעדות שמכסים אותם בכיסאות ושולחנות בתשלום; צמצום דרמטי בהיקף שירותי ההצלה בעונת הרחצה הנוכחית (8 תחנות הצלה בימי חול במהלך הקיץ, 4 בלבד בימי שישי וערבי חג. לפני 15 שנה פעלו בתל אביב שירותי הצלה ב-16 חופים!); והפרוייקט השנוי במחלוקת של הקמת טריבונה מחברת בין הטיילת לחוף הים, שאולי כוונתו טובה אבל נעשה בהליך בעייתי ותוך דילוג על בדיקה מסודרת של ההשלכות הסביבתיות.
קשה לבוא בטענות לפרנסי ארגון הדגל הכחול. הם בוחנים את מצב החוף המסויים שמונח על שולחן ועדת השיפוט, לא נותנים ציון למדיניות העירונית. אם היו מסתכלים לרגע על התמונה הרחבה יותר, ייתכן שהיו מגיעים למסקנה שראש עיריית תל אביב צריך לקבל היום צל"ג, לא צל"ש.