כבר שנים שאני מביט בחשבונות המנופחים של המשפחה, מתקשה להבין לאן נעלם הכסף. אבל רק עכשיו, ברוח המחאה החברתית, החלטתי לא להיכנע יותר לבזבזנות. אז התחלתי לחשב את הדלק, ולהתווכח עם הבנק, ולהתמקח על חבילת הספורט בטלוויזיה. קבלו יומן מבצעים של משפחה בחיסכון (ואיתו טיפ קריטי: למה תמיד חשוב שיהיו שני גלילי נייר טואלט בבית)
איור: אמיתי סנדי
פרולוג: מסטיק עלמה הוא קצה הקרחון
השבוע מצאתי את עצמי מקדיש כמה דקות לניסיון הפיצוח של הסוגיה החשבונאית הבאה: אם חפיסת מסטיקים מסוג מסוים ("עלמה" בטעם מנטה, אם אתם מתעקשים) מכילה 12 מסטיקים ועולה 6.70 שקל, וחפיסה של מסטיקים אחרים ("אורביט") מכילה 9 פרטים ועולה 4.8 שקל, איזה מסטיק יותר יקר?
זה היה החלק הקל: עלמה יותר יקר - 56 אגורות למסטיק, לעומת 53. ועכשיו שאלה למתקדמים: בהנחה שאני מחליט לרכוש את המסטיק היקר (שהוא גם מעט טעים יותר), ובהנחה שאני לועס בממוצע שלושה מסטיקים ביום, מה התוספת החודשית (כלומר, הפער בין היקר לזול) שאיאלץ לשלם בגין בחירתי? התשובה, אגב: 2.70 שקל. לקינוח, נותרה הסוגיה העקרונית: האם אני מוכן להיפרד מהסכום הנכבד הזה כדי לאכול מסטיק קצת יותר טעים? ויש עוד שאלה מטרידה: יכול להיות שיצאתי מדעתי?
כנראה שלא. דילמת המסטיקים היא בסך הכל קצה הקרחון – הקצה המשועשע והאבסורדי – של תכנית החיסכון שאני מנהל בשלושת החודשים האחרונים. אני מתייחס אל התוכנית הזו כאל עבודה לכל דבר, גם אם לא בהיקף מלא. אחוזי המשרה משתנים עם הזמן והנסיבות, אבל העיקרון זהה: בכל פעם מועלה על השולחן סעיף אחר בהוצאה המשפחתית שלנו, ועובר פירוק לגורמים. אין שורה בחשבון הבנק או בדו"ח כרטיסי האשראי שחומקת מהחקירה הצולבת הזו: כמה אנחנו מוציאים על זה, למה, האם יש חלופות זולות יותר, האם זה באמת – אבל באמת – חיוני. הניתוח המדוקדק של התקציב המשפחתי כולל כמובן התייחסות לדגים השמנים והמכאיבים – דלק, חשמל, מזון – אבל לא פוסח גם על דגי הרקק. מסטיקים, למשל.
ללמוד לחיות בזול
מזה זמן התבשלה אצלי ההכרה שאני רוצה לעבוד בחיסכון. מדי פעם, כשהייתי מציץ בדף החשבון שלנו בבנק, הייתי מתמלא תסכול: בעוד אני עובד מצאת החמה עד צאת הנשמה כדי לפרנס את משפחתי הענפה (שלושה ילדים עם קיבולת של עדר ג'מוסים וחיבה מוגזמת לחוגים יקרים), היה לי ברור שהחשבון מדמם כספים מיותרים לכל עבר: לחברות הטלפון והטלוויזיה, לתאגידי המים והחשמל, לחברות הביטוח ולבנק, למי לא. ידעתי שאנחנו פראיירים, אבל לא היה לי זמן להוכיח את זה, שהרי הזמן – יחי האירוניה – הוקדש לעבודה.
לא, זהו אינו מוצר יסוד
לא שהיום אני מתבטל, אבל בחודשים האחרונים, בחסות המשבר התעסוקתי בעולם העיתונות, התפנה לי מעט זמן, מה שנתן לי הזדמנות לממש את חזון ההתכווצות. מדובר, אגב, בחזון שמתיישב היטב עם השקפת עולם סביבתית: פחות דלק, חשמל ומים, והפניית עורף כללית לתרבות הצריכה, עושים טוב גם לפלנטה וגם לאוברדראפט. למי שאמר שלהיות ירוק זו פריבילגיה של עשירים לא היה מושג (ירוק) על מה הוא מדבר.
גם המחאה החברתית חידדה אצלי, כמו אצל רובנו אני מניח, כמה תובנות. לא עם כל המסרים והדרישות הסכמתי: זכותנו אמנם לתבוע, וחובתה של המדינה לספק דיור במחיר שפוי, חינוך ציבורי טוב, מערכת בריאות ראוייה, תחבורה ציבורית טובה ומערך רווחה שבאמת מסוגל לעזור לחלשים. לעומת זאת, אני בכלל לא משוכנע שהמדינה צריכה לספק לנו דלק זול, ואני משוכנע לגמרי שפסק זמן הוא לא מצרך יסוד. הבעיה היא שבינתיים אנחנו קרחים מכל הצדדים: התחבורה הציבורית נחשלת והדלק יקר, החינוך על הקרשים והפסק זמן בשמים.
המחאה החברתית הייתה קסומה, אבל ההתפוגגות המצערת שלה המחישה את העובדה שיוקר המחייה בישראל הוא לא משהו שעומד להיעלם בקרוב. משבר האנרגיה והמים הוא בעיה גלובאלית, שאליה מצטרפות המחלות המוכרות של המשק הישראלי - ריכוזיות, פערים דמיוניים, שלטון שמאמין בכלכלה טורבו-קפיטליסטית. קוקטייל הנסיבות המלבב הזה מוביל למסקנה שכדי לשרוד כאן צריך אחת משתיים: לעשות ערימות של כסף, או ללמוד לחיות בזול.
רוב הישראלים מעבירים את רוב הזמן במרדף אחרי האפשרות הראשונה, שבויים מרצון של תרבות הסוגדת לצריכה, משלמים המון תמורת מוצרים שחלקם חיוניים ורובם לא. אני החלטתי לבדוק דווקא את האפשרות השנייה. אני משער שאני משתייך למה שמכונה מעמד הביניים – אותם ישראלים שפעם הרגישו חזק על הסוס והיום מרגישים שאבד להם מרחב התמרון. מרחב התמרון הכלכלי, היכולת לקבוע סדר עדיפויות, הוא אחד הדברים שאמורים להבחין בין מעמד הביניים לעניים שחיים על הקצה. ובכן, ביקשתי לייצר לעצמי יותר מרחב תמרון. לא באמצעות הגדלת ההכנסה – כי אם באמצעות הקטנת ההוצאות.
מלחמתי בערוץ הקריוקי
מכיוון שבבוקר הראשון של הג'וב החדש שלי הכותרות (שוב) זעקו חמס בשל מחירי הדלק, החלטתי להתחיל משם. חשוב לציין שעוד לפני שהחלטנו להפוך לצבא קטן וחכם לא נהגנו לזלול בנזין להנאתנו. בתוך העיר אנחנו רוכבים על אופניים או הולכים ברגל, והילדים נוסעים לבית ספר באוטובוס. הטויוטה השרוטה משמשת לנסיעות עבודה או טיולים משפחתיים מחוץ לעיר, בעלות דלק של כ-500 שקל בחודש.
כדי לצמצם את הסכום הזה, נקטתי במהלכים הבאים: בדקתי בחוברת הרכב מהו לחץ האוויר המומלץ בצמיגים, ובביקור הראשון בתחנת דלק עשיתי כמצוות היצרן; רוקנו את תא המטען מאלפי החפצים המיותרים שנשכחו בו במהלך העשור האחרון – ממנשא תינוקות חלוד ועד בקבוקי מים מעופשים – בידיעה שכל 50 ק"ג מגדילים את צריכת הדלק בכ-2%; בתוך העיר התחלתי לפתוח מעט את החלון במקום להדליק מזגן (כל נהג מונית ישמח לספר לכם שהמזגן קורע אותו בקיץ); מובן מאליו שאני מתדלק רק בשירות עצמי; כבישי האגרה ייאלצו להסתדר בלעדיי בשנים הקרובות; אני לא יוצא לנסיעה מחוץ לעיר לפני שבדקתי אם אפשר להגיע אל היעד בתחבורה ציבורית, ובמידה וכן – האם השימוש בה יחסוך לי סכום שמצדיק את אובדן הזמן; והכי חשוב: אני לא עובר את ה-90 קמ"ש.
ניפרד כידידים? | צילום:
יוסי זילברמן
הסעיף האחרון הוא הכדאי מכולם: לא רק שנסיעה מתונה מפחיתה את הסיכון לחטוף קנס ממצלמות המהירות של ישראל כץ, ולא רק שאשתי הפסיקה להשמיע צווחות בהלה בכל פעם שאנחנו גולשים במהירות לעבר סיבוב מוצא – זה באמת חוסך דלק. תמיד התקשיתי להאמין למומחים שמסבירים שמכונית שנוסעת ב-90 קמ"ש צורכת 20-25% פחות דלק מזו שדוהרת ב-120. אחרי שנסעתי לשדה בוקר וחזרה על פחות מחצי מיכל, אני מאמין. אתה נוסע ונוסע – אמנם בקצב שמכתיר אותך רשמית כחנון של הכביש – והמחוג פשוט לא זז. תענוג.
אחר כך התיישבתי לעיין במסמך מסמר שיער שלא טרחתי להציץ בו בשנים האחרונות: החשבונית החודשית מהחברה שמספקת לנו שירותי טלוויזיה. בתוך שניות גיליתי שאנחנו משלמים 50 שקל בחודש(!) כנגד שני ערוצי ספורט שמעולם לא צפינו בהם, ושאנחנו רשומים למקבץ חבילות שאפילו לא ידענו על קיומן. מיהרתי להתקשר למוקד השירות, הסרתי מהחשבונית את השומנים המיותרים וצמצמתי את ההוצאה החודשית במאה שקל. או אז חזרתי לעיון מעמיק נוסף, וגיליתי משהו שכבר לא הצחיק אותי בכלל: אני משלם 17 שקל בחודש תמורת ערוץ קריוקי.
חזרתי למוקד השירות. הסברתי לנציגה שאף פעם לא הייתי בגנקי ואני לא נוהג לשיר מול הטלוויזיה. הנציגה הסבירה שהזמנתי את ערוץ הקריוקי בלחיצה על השלט. בתגובה אמרתי שאמא שלה הזמינה את ערוץ הקריוקי בלחיצה על השלט. אחרי בדיקה נוספת היא הציגה גרסה חדשה, לפיה ההזמנה בוצעה בשיחה עם נציגת שירות בשם מורן אי שם בחורף 2009. "אנחנו חברה מסודרת ורצינית", הבטיחה, "הכל מתועד והשיחות מוקלטות".
איור: אמיתי סנדי
ביקשתי לשמוע הקלטה של השיחה שבה אני מזמין ערוץ קריוקי (זה יכול להיות שוס), או לראות חתימה שלי על הזמנה כזו. בפעם הבאה שדיברנו היא כבר נשמעה נחרצת פחות. באופן מפתיע התברר שאין הקלטה ובוודאי שאין חתימה, על אף שמדובר בחברה מסודרת ורצינית. פצחנו במו"מ על החזר כספי רטרואקטיבי. היא טענה שהם צריכים להחזיר את הכסף שנגבה ממני לשווא רק חצי שנה לאחור, "כי ככה כתוב בחוק". בדקתי את החוק עם משפטנית רצינית, חזרתי אל הנציגה ועדכנתי שהיא שוב מוכרת לי בולשיט. ליתר ביטחון הקראתי לה את הסעיף הרלבנטי ברישיון החברה שמחייב אותה להחזיר את הסכום עד השקל האחרון.
בשלב הזה היא הרימה ידיים. הכסף – בסביבות ה-500 שקל – בדרך. ואחרי שביקשתי – בלי קשר כמובן – שיעבירו אותי למחלקת ניתוקים כי החבילה הבסיסית יקרה מדי, הועברתי כצפוי למחלקת שימור לקוחות וקיבלתי הנחה נדיבה נוספת. סגרתי את הטלפון, נשמתי עמוק ושאלתי את עצמי אם אני אמור להיות מרוצה מהלקוח הקשוח שהפכתי להיות, או שמא עליי לבכות את השנים הארוכות שבהן תרמתי אלפי שקלים (במצטבר) לתאגיד דורסני שמנהליו מרוויחים בחודש מה שאני מרוויח בשנה.
נייר טואלט על הכוונת
כמה דקות אחר כך כבר נולד יעד החיסכון הבא. נכנסתי לשירותים, וגיליתי שנייר הטואלט אזל. ירדתי לקנות, ובדרך נזכרתי בחוק החדש: לא קונים שום דבר בלי בדיקה והשוואת מחירים. אז גם הבנתי שקשה להיות צרכן חכם כשאתה, אפעס, לחוץ לקחת את חבילת נייר הטואלט הראשונה שנקרית בדרכך ולטוס לשירותים. מסקנה: לדאוג שתמיד יהיו שניים בבית. נוכחותה המרגיעה של רזרבה מאפשרת גמישות תפעולית, שבמקרה של נייר טואלט מתבטאת במילת הקסם: מבצעים.
עושים שורות | צילום:
חדשות 2
כן, אני מודה, חוברות המבצעים - אלה שנושרות מתוך העיתון ועד לא מזמן נהגתי להשליך אותן בבוז - הפכו לפתע לחומר קריאה מרתק. אחד פלוס אחד במחלקת הבשמים לא עושה לי את זה, אבל נייר טואלט במבצע זה להיט. למזלי, יש לי חיבה לנייר מחוספס ועממי יחסית – מולט לב אדום. עכשיו, רגע של חשבון: בימי שיגרה המחיר של חבילה בת 40 גלילים עלול להגיע ל-40 שקל. במבצעים הוא צולל עד 25. להערכתי אנחנו צורכים כ-2.5 חבילות בחודש (כן, אני יודע ששלושה גלילים ביום זה המון. צריך לדבר עם הילדים על טכניקות הניגוב שלהם), משמע – ההבדל בין רכישה במחיר מלא לקנייה במבצעים מגיע ל-35-40 שקל בחודש. מזלזלים? הנה עוד לקח ממסע החיסכון שלי: תמיד כדאי לחשוב על החיסכון במונחים שנתיים. במקום 37.5 שקל תחשבו על זה כעל 450 שקל לשנה, על פריט אחד בלבד! זה כבר סכום ששווה להתאמץ בשבילו.
שיחת הטלפון המפחידה מהבנק היא קלישאה ישראלית וותיקה. רק שהפעם הבנק הוא זה שקיבל שיחת טלפון מפחידה ממני. במשך שנים התייחסתי אל השורות בדף החשבון שלידן כתוב "עמלת ערוץ ישיר", "עמלת פקיד" ו"דמי ניהול ניירות ערך" כאל גזירת גורל. הגיע הזמן, ובכן, לרענן את מערכת היחסים שבה בגין כל פעולה הבנק גוזר על חשבוני קופון בגובה השכר הממוצע במשק.
אז קבעתי פגישה בבנק, והצטיידתי לקראתה בשלל טיעונים מוחצים: אני לקוח וותיק ונאמן (כלומר, פראייר), יש לי חסכונות, סבא שלי ניהל בשנות השלושים בית קפה מול הסניף (באמת). נכנסתי לפגישה חדור רוח קרב, מוכן להסתער ולהפיל את חומות הבסטיליה מרחוב אלנבי, ואחרי חמש דקות התברר שהכל היה מיותר. כל מה שהייתי צריך זה לבקש. א', היועצת החביבה, בישרה לי בחגיגיות שהבנק שמח להעניק לי הנחה בשיעור 80% על דמי ניהול ניירות ערך, 70% על עמלות העו"ש, וכן הלאה. היא הסתכלה עליי במבט מבודח, שאני קראתי בו רק משמעות אחת: דביל, איפה היית כל השנים האלה שבהן הבנק שתה לך את החשבון עם עמלות מופרכות?
יצאתי מהבנק עשיר יותר אבל גם עצבני יותר. מתברר שזה לא טוב לשלווה הנפשית לגלות כמה כסף זרקת כל השנים. מצד שני, ההצלחה נתנה לי זריקת מרץ להמשך. הרי הרשימה עוד ארוכה, ארוכה מאוד, וכל מסע גדול מתחיל בצעד קטן בבנק. מישהו יודע איפה יש מסטיקים במבצע?
אפילוג: הצניעות משחררת
סיכום ביניים: לא, לא עברנו לחיות באוהל. תכנית החיסכון שלנו לא נשענת על דלות או מסכנות. להיפך: היא מתבססת על ידע ושליטה, שהן מילים נרדפות לכוח. אנחנו יודעים על מה ולמה יוצא כל שקל, והוא יוצא רק לאחר שיקול דעת והחלטה מודעת. למדנו לעשות ויתורים ולחתוך בשומנים (בלי לגעת בבשר החי), ובמקביל למדנו לעמוד על שלנו מול הגופים הרבים, חלקם עוצמתיים, שיונקים את כספנו. לא תמיד זה מצליח – אבל לפחות אתה יודע שלא נכנעת בלי קרב.
תכנית החיסכון הניבה עד עכשיו צמצום של ההוצאה המשפחתית באלפי שקלים בחודש. ביטלנו ביטוח בריאות מיותר שהיה בבחינת שלייקס על שלייקס, נפרדנו מתוכנית חיסכון שהביצועים שלה עוררו רחמים, איחדנו וכיווצנו את חשבונות הסלולר, למדנו להגיד יותר "לא" לילדים (ולא, זה לא מזיק להם). בחוץ אנחנו אוכלים רק בנסיבות חגיגיות במיוחד. אני מניח שלחלקכם זה נשמע סגפני, אבל קחו בחשבון שבצניעות יש משהו משחרר. לפעמים זה אמנם מעייף לדווש באופניים, אבל הרבה יותר מתיש לקום כל בוקר בבהלה ולבדוק בכמה אחוזים התייקר הדלק.
