מאז המשבר של 2008 נשמעים קולות של מצוקה מכיוון ארגוני הסביבה והחברה. הפילנתרופים כבר לא ממהרים להכניס את היד עמוק לתוך הכיס, קרנות שפע מתוצרת יהדות אמריקה התכווצו או נסגרו, גם הישראלים לא מתלהבים לתרום. קשה להאשים אותם: פעם התירוץ היה "תרמתי במשרד"; היום אומרים "תרמתי במע"מ".
אולי זה צירוף מקרים, אבל שתי עמותות חשובות, מתחומי פעילות שונים בתכלית, השמיעו השבוע קריאות SOS רגע לפני שהספינה שוקעת: רונית פיסו, מנכ"לית "הקואליציה לבריאות הציבור", הודיעה ש"אנחנו עומדים בפני סגירה"; "תנו לחיות לחיות" הודיעה על סגירת מוקד החירום שלה. אנשים מתקשרים לדווח על בעל חיים שעבר התעללות או על קופסה עם שמונה גורי חתולים נטושים שמצאו בפתח הבית, ואין להם עם מי לדבר. נגמר הכסף.
הקואליציה לבריאות הציבור היא עמותה קטנה ונמרצת שפועלת מאז 2001 בעיקר באיזור חיפה, בתחום שבמשך שנים היה שטח הפקר: הקשר בין מפגעים סביבתיים לבריאות הציבור. במפרץ חיפה, כידוע, לא חסרים מפגעים סביבתיים, וגם בריאות הציבור לא משהו. בקואליציה ניסו לפענח את הקשר, ישבו על הצוואר של התעשייה ומשרדי הממשלה והצליחו להרגיז את כולם. אין בסביבה עוד הרבה נודניקים שלוקחים על עצמם משימות סיזיפיות כמו מעקב צמוד אחרי יישום אחד החוקים המסובכים אבל המשמעותיים בתולדות ספר החוקים הישראלי – חוק אוויר נקי. ערב פסח פרסמתי כאן טור על ההשלכות הבריאותיות של הצפת הבית בחומרי ניקוי כימיים. בין השאר, נעזרתי בדו"ח יסודי שפרסמה הקואליציה לבריאות הציבור על כימיקלים מסוכנים שנמצאים בשימושים ביתיים.
ארגוני סביבה בכלל, והקואליציה לבריאות הציבור בתוכם, לא תמיד צודקים ופה ושם מגזימים בהאשמות שהם מפנים כלפי מושאי הביקורת שלהם; אבל בלעדיהם היו לנו תעשייה וממשלה עצלות ושאננות, ביודען שהאדם הסביר לא מצוייד בידע הדרוש כדי לקרוא ולנתח את נתוני פליטות הרעלים של המפעלים הכימיים המעשנים מול ביתו. מישהו צריך לעשות את זה בשבילו, אבל אם ארגונים כמו הקואליציה לבריאות הציבור יחדלו להתקיים הוא יישאר לבד, הוא והארובה הסמוכה.
צער ארגוני בעלי חיים
אתי אלטמן, הקול של תנו לחיות לחיות, נשמעה ביום שלישי בערב על סף דמעות. "אנחנו לא יכולים יותר להחליף את המדינה", היא אמרה. אלטמן מספרת על גידול מפלצתי במספר קריאות החירום שמגיעות לעמותה: מכל הארץ מדווחים על מעשי אכזריות כלפי כלבים, חתולים וסוסים, עונת ההמלטות מוצאת ברחובות כמות אדירה של גורי חתולים שאימם לא מסוגלת לטפל בהם בגלל מחסור במזון ומים. אלטמן ושותפיה מנסים לעזור לכולם, לוקחים על עצמם עוד ועוד משימות ובעלי חיים מוכי גורל, אבל השבוע הגיעו לקצה היכולת והתקציב.
"אין לנו כסף לטפל בבעלי החיים, אין לנו מקום במרפאות לאשפז את בעלי החיים ואין לנו מקום בכלבייה לקלוט אותם. מוקד אחד בשביל אלפי קריאות לעזרה מרחבי הארץ - איך לא נקרוס?
"אנחנו לא יכולים להמשיך ככה. באמת שאין לנו איך. התמונה הזו של גורי החתולים הגוססים, היא דוגמא להתנהלות של מדינה שלמה שפשוט אדישה והורגת במו ידיה את בעלי החיים שמנסים לחיות כאן... מעכשיו את הקריאות שאתם מפנים אלינו- תפנו למי שיש לו תקציב לטפל בפניות. מצטערים. לנו אין".
המציאות, צריך לומר, מורכבת: כדי לטפל באופן מקיף בבעיית חתולי הרחוב בפרט ובעלי החיים הנטושים בכלל, יש צורך בתקציבי עתק. הבעיה היא שהמדינה אפילו לא מתחילה להתמודד עם האתגר הזה. למה להתאמץ אם יש ארגונים של אוהבי בעלי חיים שיעשו הכל כדי למלא את הוואקום שהמדינה הותירה? אז זהו, שמתברר שמגיע הרגע שבו גם הארגונים האלה נגמרים. בשבוע שבו קוצצו בברוטליות קצבאות הילדים, גם על החתולים נחתו גזירות קשות.