את הטור הכלכלי המשפיע שלו ביום שישי האחרון, סיים סבר פלוצקר, הפרשן הבכיר של "ידיעות", במה שהוא הגדיר כ"מונולוג אמיתי, קורע לב". את המונולוג המדובר הוא גבה מפיו של בכיר באוצר ("פקיד, לא שר"), שלקח קשה את הביקורת המושחזת שהוטחה בו ובעמיתיו למשרד בעקבות הסכם ים המלח שנחתם בין האוצר ל"כימיקלים לישראל", הסכם ששווה מיליארדים מאיזה צד שלא מסתכלים עליו.
"חתמנו על הסכם המביא לקופת המדינה מיליארדי שקלים", קונן האיש מהאוצר באזני פלוצקר, "ובכל זאת חזרנו לבתינו בפנים נפולות. לא שמחנו; אני כמעט בכיתי. לא מפני שההסכם גרוע; להיפך, הוא מצוין למדינת ישראל. אבל ידענו מה מצפה לנו למחרת בבוקר: מתקפה אלימה בתקשורת, ביקורת משתלחת של שרים ודברי ארס מפי עמותות המתיימרות להציג את האינטרס הציבורי טוב מאיתנו, משרתי הציבור הנאמנים".
הפקיד המשיך לדבר מדם ליבו. שנאת הטייקונים, לגרסתו, מעבירה את כולנו על דעתנו, ומכניסה את פקידי המדינה למלכוד שאי אפשר לצאת ממנו טוב: "כשפקיד מגיע להסכמה עם איש עסקים, האינקוויזיציה התקשורתית-פוליטית פותחת מייד בציד מכשפות. הפקיד לבטח עשה קומבינה, שקשוקה, הולך שולל... עצם העובדה שהגענו להסכמה, יש בה כדי להטיל בנו דופי. איך הם בכלל מעזים להטיל בנו דופי? אנחנו לא יכולים לתפקד תחת פחד. אנחנו לא יכולים להחליט שום דבר באווירה היסטרית של 'הון-שלטון'. זה טירוף גמור ומישהו חייב להפסיקו".
אני לא יודע מיהו הפקיד המתוסכל, אבל עקרונית אני מזדהה כמעט עם כל מילה שלו: כעיתונאי שעובד מקרוב מול גורמים רבים בדרג המקצועי במשרדי הממשלה, התרשמתי שהדימוי הרווח שלהם – אסופה של בטלנים במקרה הטוב ומושחתים במקרה הרע – לא רק עושה לרובם עוול נוראי, אלא גם גורם נזק לנו, הציבור שהם אמורים לדאוג לאינטרס שלו. באווירה של חשדנות וזלזול, שבה רואים מזימה בכל פינה, קשה לפקידי המדינה לתפקד. כשראש הממשלה בכבודו ובעצמו מראה מצגות שמתארות את המגזר הציבורי כאיש שמן שכולנו סוחבים על גבנו, מיהם בדיוק האנשים האיכותיים שיסכימו להצטרף לסקטור הזה?
לא שקשוקה, אבל מסריח
בתמונת המציאות המדכדכת והמדויקת למדי שתיאר האיש מהאוצר יש רק בעיה אחת: העסקה שרקחה המדינה עם כי"ל, מה לעשות, אכן עתירת בעיות. כלומר, שקשוקה לא הייתה פה (אלא אם יבוא מישהו ויוכיח אחרת), שחיתות בוודאי שלא, אבל גם הגנה נחושה על ים המלח – כמעט פלא עולמי, זוכרים? – ובכן, ההגנה הזו, שהים כה זקוק לה, גם היא דפקה כאן נפקדות.
למי שעמל ימים כלילות בשם האינטרס הציבורי לא מגיע לחטוף מתקפה אישית ולהסתובב עם ענן של רמיזות אפלות מעל ראשו. אבל פקידים בכירים באוצר צריכים לקחת בחשבון שהחלטותיהם חשופות לביקורת ציבורית, שבמקרה הזה אינה מנותקת מהמציאות. ולא, אני לא מתכוון לויכוח – המאוד חשוב בפני עצמו – על שאלת חלוקת הרווחים והאם ההסכם מהווה רווח או הפסד של מיליארדים לקופה הציבורית. אני מדבר על ים המלח כנכס אקולוגי, שההסכם הזה מתעלם ממנו לחלוטין.
כי ההסכם נרקח על ידי כלכלנים שרואים את העולם בראייה כלכלית צרה. מבחינת אנשי האוצר, מפעלי ים המלח יכולים להתעלל בגווייתו של הים הנסוג כרצונם, ובלבד שיעבירו לנו נתח סביר מהרווחים. ההסכם לכאורה עוסק רק בכסף, אבל בעצם סולל את דרכם של המפעלים להשיג את מבוקשם במוסדות התכנון: עוד כריית אשלג, עוד שאיבת מים, פחות ופחות ים, שלא לדבר על אלפי הבולענים שייפערו בשנים הקרובות בנוסף לאלפיים שכבר ישנם. הרי עצם העובדה שהתמלוגים מתייצבים על 10% מבלי לגדול במקביל להיקף הכרייה וההפקה, מייצרת למפעלים תמריץ לנצל את הים עוד ועוד, בדרך אל המיליארד הבא. לא מן הנמנע שבעתיד יתברר שיום חתימת ההסכם היה גם היום שבו נגזר גורלו של נחל צאלים, מהחשובים בנחלי האזור, שלכי"ל יש תכניות תשתיתיות מטרידות באזור הדלתא שלו.
בתוך שטף דברי הכאב, אומר הבכיר מהאוצר לפלוצקר גם משפט שמסגיר משהו מתפיסת העולם שמנחה אותו ואת חבריו: "תפקידו של משרד האוצר לדאוג לתעשייה ולא להרוס תעשייה". צודק. אבל נדמה שהוא שכח שתפקידו של האוצר גם לדאוג לסביבה ולא להרוס את הסביבה, בעיקר אם מדובר בסביבה רגישה וחד פעמית כמו ים המלח.