חשבתם שלחופי הים שלנו יש נטייה להיראות כמו מזבלות? חכו, עוד לא ראיתם כלום. בימים אלה מסתיימות שבע השנים הטובות של החופים; הרעות עלולות להתחיל עם פרוץ עונת הרחצה הקרובה.
החופים שעל הפרק אינם חופי הרחצה הרשמיים – אלה שיש בהם סוכה, מציל ומוכר קרטיבים – אלא החופים הלא מוכרזים, שנוטים להיות יפים, פראיים ושקטים יותר, חופים שאליהם מגיע מי שרוצה לטייל או לטבול הרחק מן ההמון הסואן. למעשה, רוב רצועת החוף של ישראל מסווגת כך.
במשך שנים החופים הללו שימשו כחצר האחורית, המוזנחת, של קו המים הישראלי. הרשויות המקומיות, שתפקידן לנקות את השטחים הפתוחים שבתחום השיפוט שלהן, לא ממש עשו את העבודה. המאמצים התרכזו בחלון הראווה – חמישים מטר ימינה ושמאלה מסוכת המציל. החופים הפתוחים היו יפים, אבל מטונפים.
ב-2005 החליט המשרד להגנת הסביבה לעשות מעשה, והכריז על פרויקט "הולכים על חוף נקי". אנשי המשרד סרקו את החופים, נתנו ציונים, וגרמו לראשי העיריות והמועצות האזוריות להבין שחוף מלוכלך יכתים את המוניטין שלהם. מצד הגזר, המשרד מימן 70% מעלויות ניקיון החופים. התוצאה: ישראל אולי לא נהייתה ממורקת כמו שוויץ, אבל החופים הפכו בהדרגה מאתרי פסולת לאתרי טבע מזמינים.
הבילוי החינמי ה(כמעט) יחיד
אבל עכשיו החגיגה נגמרת. המשרד להגנת הסביבה, כמו משרדים אחרים, חטף קיצוץ רוחבי כואב, בגלל ההתנפחות של תקציב הביטחון והחלטות ממשלתיות נוספות (חינוך חינם לגילאי 3-4, למשל). החופים הם בין הקורבנות הראשונים של הקיצוץ: המשרד הודיע על הפסקת העברת הנתח שלו בניקיונם (70%, כאמור). הרי מלכתחילה החוק מחייב את הרשויות המקומיות לנקות – אז שינקו.
בשלטון המקומי רותחים. כרמל סלע, ראש מועצת חוף כרמל, שלח מכתב לוחמני לגלעד ארדן. שטח המועצה שלו כולל 25 קילומטר של חופים יפהפיים, מהמוצלחים שיש לנו, בראשם רצועת הלגונות שבין חוף דור והבונים. במועצה שלי, קובל סלע, יש בסך הכל כמה אלפי משקי בית שמשלמים ארנונה, ובחופים שלי משתמשים במהלך הקיץ שני מיליון ישראלים. איך אני יכול לנקות את ערימות הזבל שהם משאירים אחריהם כל שבת? מאיפה הכסף?
במשרד להגנת הסביבה משיבים שבדיוק מהסיבה הזו ימשיכו לתמוך ברשויות החלשות – טירת הכרמל, עכו, ג'סר א-זרקא ועוד כמה – אבל שהמבוססים, וחוף כרמל ביניהם, יתכבדו ויסתדרו בכוחות עצמם. כשם שראש מועצת חוף הכרמל מקפיד לנקות את רחובות המושבים הנאים שנמצאים בתחום השיפוט שלו, שידאג לנקות גם את חוף הים.
בויכוח הזה הצדק המוחלט לא שוכן בשום צד. חשוב לזכור שהוא לא היה צריך להתקיים אלמלא הציבור הישראלי היה מתעקש ללכלך. עולות כאן שאלות מעניינות על מערכת היחסים שבין המקומי לארצי. לתל אביב נכנסים מדי יום יותר מחצי מיליון ישראלים שמתגוררים ביישובים אחרים, משתמשים בשירותיה ומשאירים לא מעט עבודה למחלקת הניקיון של העירייה. איש לא חושב שהממשלה צריכה לעזור לרון חולדאי לנקות אחרי עם ישראל, אבל לחולדאי יש מאות אלפי משקי בית שמשלמים ארנונה ורבבות משרדים ועסקים. לכרמל סלע יש הרבה חול וצדפים, אבל הרבה פחות הכנסות ממסים.
אני לא יודע איך והויכוח הזה ייגמר, אבל אני יודע שאסור שנחזור לימים שבהם החופים הפתוחים נראו כמו גרסה חולית של חירייה. במשרד להגנת הסביבה אומרים שהמודל החדש שלהם – תמיכה ברשויות החלשות ודרישה מהחזקות לשאת לבדן בנטל – הוא יישום של צדק חברתי. יש בזה משהו, אבל צדק חברתי זה גם לאפשר לנו ליהנות מהבילוי הכמעט יחיד בישראל שהוא חינמי – הליכה לים. עוד מעט, בחופש הגדול, ייווכחו מיליוני ישראלים שכדי לקחת את הילדים לבריכה, להצגה או לסרט צריך לקחת משכנתא. נשארנו עם הים, ומכיוון שהקיץ מתקרב זה הזמן להבהיר שהעם! דורש! חוף נקי.