בגיל 62, שחר איילון כבר עשה כמה דברים בחייו. כניצב במשטרה עמד בין השאר בראש מחוז ש"י (השטחים) ובראש אגף התנועה, ואחר כך היה נציב מכבי האש בשנים המאתגרות שאחרי אסון השריפה בכרמל. אבל כששואלים אותו מה התפקיד הכי קשה שמילא, הוא משיב שזה התפקיד שהוא עושה עכשיו: מנכ"ל רכבת ישראל. והוא מתכוון לזה.
את השאלה הזו הפניתי לאיילון בשבוע שעבר, כשיצא לי לשהות במחיצתו כמעט שלוש שעות, מתוכן שעתיים בשידור מיוחד של התכנית "יהיה בסדר" בגל"צ. איילון סיים את השידור מותש – לא קל להתמודד במשך שעתיים רצופות עם תלונות של נוסעים זועמים על צפיפות, איחורים ומחסור כרוני במקומות חנייה – ואני סיימתי אותו עם שורה של תובנות, לא בהכרח אופטימיות, על הסיכוי שהרכבת תוכל לספק לנו בטווח הנראה לעין את מה שאנחנו דורשים ממנה. לא בגלל שהיא לא רוצה. העגל (זה אנחנו) מת לינוק, הפרה (זה הרכבת) רוצה להניק – אבל אין לה מספיק חלב.
רכבת ישראל מתקיימת בתוך פרדוקס. הביקוש לשירותים שלה עולה בקצב מטורלל. בתוך שש שנים בלבד מספר הנוסעים ברכבת כמעט הוכפל! (ב-2011 נרשמו ברכבת 36 מיליון נסיעות, 2017 צפויה להסתיים עם 63 מיליון). מדי יום נוסעים ברכבת כ-232 אלף ישראלים בממוצע, בימי ראשון וחמישי המספר מטפס לרבע מיליון. לכאורה, זה נהדר. אבל בפועל - בעיקר בגלל טעויות היסטוריות וסדרי עדיפויות כושלים - לרכבת אין כלים לספק לכל הצרכנים האלה סחורה באיכות שהם מצפים לה. הרכבת משולה למינימרקט שכונתי מיושן שבתוך כמה שנים הפך לקניון ענק עם מאות אלפי מבקרים ביום – אבל מתקשה להתמודד עם ההצפה הזו. הפער הזה הוא תמצית סיפורה של הרכבת בשנים האחרונות: מצד אחד הרבה יותר קווים, תחנות ושירותים חדשים (קו הנגב עם תחנות באופקים, נתיבות ושדרות, רכבת העמק ההיסטורית, וממש החודש - רכבת הגליל שמחברת בין כרמיאל וחיפה); ובאותה נשימה - הרבה יותר נוסעים עצבניים, צפיפות נוראית, שגרת איחורים ומשחק מילים מרושע שהפך למותג: "רקבת ישראל".
הביקוש האדיר לרכבת נובע קודם כל מהעובדה שהמדיניות רבת השנים של ממשלות ישראל – עוד ועוד כבישים ומחלפים, רבע מיליון מכוניות פרטיות חדשות שעולות על הכביש מדי שנה – הגיעה למבוי סתום. הישראלים מיואשים מהפקקים ומחפשים חלופה. רק שבכל אותם עשורים שבהם המדינה טיפחה במרץ את תחבורת הרכב הפרטי, היא הזניחה את הרכבת. ועכשיו פתאום מצפים מהרכבת להדביק פער של ארבעים שנה בשנתיים. בינתיים השמיכה קצרה מדי, ואז הנהלת הרכבת צריכה להחליט, למשל, אם להשאיר מחוץ לשמיכה את תושבי אשקלון והדרום שמתחננים לרכבות ישירות בבוקר לתל אביב, או את תושבי ראשון לציון, בת ים וחולון שזקוקים בדיוק לאותן רכבות כדי להגיע לעבודה בלי להיתקע בפקקי הענק של חפירות הרכבת הקלה. מה שלא יוחלט - נוסעים רבים יישארו על הרציף והם יכעסו מאוד, ובצדק גמור מבחינתם. צפי לפתרון? אולי כשתוקם המסילה הרביעית שתפתח את צוואר הבקבוק של הרכבת באיילון. רק שעד שזה יקרה – אתם הרי יודעים כמה זמן לוקח לתכנן, לאשר ולבצע פרויקט תשתית ענק בישראל – כולנו נהיה הרבה פחות צעירים.
וזה רק קצה המזלג של המחיר שכולנו משלמים על הטמטום ששלט פה כל כך הרבה שנים: רוב התחנות החדשות שהוקמו בשנים האחרונות נבנו מחוץ לערים, כי ככה זה כשנזכרים לבנות תחנה הרבה אחרי שהעיר קיימת. אז כדי להגיע לתחנות צריך אוטובוסים, ויעילותו של מערך האוטובוסים בישראל מוכרת היטב. התוצאה: המוני נוסעים מגיעים ברכב פרטי, ומגלים שלרכבת אין קרקעות שמאפשרות לבנות עוד ועוד חניות. אז יש רכבת, ויש תחנה חדשה – ואין איך להגיע אליה. אין מתכון יותר בדוק לתסכול.
ויש עוד ים דוגמאות, כמו למשל זו שתושבי הגליל פוגשים עכשיו מדי בוקר: הרכבת התקדמה במהירות עם בניית המסילה והשקת הקו החדש לכרמיאל, אבל במקביל הקמת ההפרדה המפלסית בין המסילה לכביש נתקעה במוסדות התכנון. התוצאה: אלפי ורבבות תושבי גוש משגב וכרמיאל ייתקעו למשך כמה שנים בפקקי ענק מול המחסום שיורד כמה פעמים בשעה. כנראה שזה מוגזם לצפות שכל המערכות יסונכרנו ויעבדו בתיאום.
למען הסר ספק: הרכבת רחוקה מלהיות ארגון מושלם, היא עתירת טעויות ותקלות ויש הרבה מה לשפר בביצועים שלה גם בלי קשר למגבלות האובייקטיביות. אם הרכבת לא השכילה לאייש את עמדת הקופאית השנייה בתחנת מודיעין במשך שבועות, שטות שבגללה הנוסעים נאלצו להמתין בתורים ארוכים מדי בוקר, זה לא קשור לטעויות היסטוריות או למחסור בתשתיות. השירות יכול וצריך להשתפר בצורה דרמטית. אבל בתמונה הכללית, ולמרות שלפעמים כיף להוציא עצבים על הרכבת, צריך להכיר בכך שגם אם הרכבת הייתה הארגון היעיל בעולם, בשנים הקרובות היא הייתה מתקשה לספק את הסחורה. כשנוסעים עצבניים קבלו באוזניו של שחר איילון על הצפיפות המסוכנת ביציאות ובכניסות של תחנות עמוסות כמו השלום בתל אביב וחוף כרמל בחיפה, התשובה שלו הייתה מאוד לא מעודדת: בהינתן העלייה הצפויה במספר הנוסעים, הוא אמר, ובהתחשב במבנה הפיזי של התחנות, זה רק יהיה יותר גרוע. מדכדך, אבל מדויק. ומה שעוד יותר מדכדך: בחוץ, בכבישים, מחכים למי שמוותר על הרכבת פקקי ענק. עכשיו לכו תבחרו מה יותר גרוע.