לשדר שמחזיק ברצועת שידור שבועית ברדיו פופולרי בלונדון אין ספקות בחיים. את ראשי מפלגת הלייבור הוא מכנה "זרוע פוליטית של כנופיות הפשע של דאע"ש", את תומכיהם "אויב מבפנים", ואת ההומואים – "סוטים מחליאים". ליהודים, אגב, שמורה אצלו פינה חמה במיוחד - הוא קורא להם "חלאות אדם מזוהמות" ו"אספסוף ניאו פאשיסטי".
כמה זמן שדר כזה היה מחזיק מעמד באוויר הציבורי של אנגליה? מעט מאוד, כנראה. רק לאחרונה הודח עיתונאי בריטי על דברים הרבה פחות חמורים: הוא רמז שהעובדה שבראש טבלת מקבלי השכר ברשתות הטלוויזיה עומדים יהודים קשורה לכישורים המפורסמים שלהם בניהול מו"מ. כי יש דמוקרטיות שבהן מנסים לסמן את גבולות חופש הביטוי במקום שבו מתחילות אנטישמיות, גזענות, הומופוביה והסתה. ויש את ישראל ואת יורם שפטל.
משפטל אין לי ציפיות. אבל הרבים (ביניהם גם עיתונאים) שהתייצבו נגד הקריאה להעיף אותו משעת הטינוף שלו ברדיו 103FM בשם ההגנה על חופש הביטוי מפספסים משהו מהותי, פספוס שמעיד על הפרשנות השגויה שתפסה כאן תאוצה בשנים האחרונות לגבי המונח "חופש הביטוי".
דווקא האמירה של שפטל על הרמטכ"ל ("נראה כמו פקיד עירייה שמן"), שבגללה חטף על הראש מכל כיוון, הייתה אחת ההתבטאויות הפחות בעייתיות שלו בשנים האחרונות. לקרוא כך לכל אדם, כולל רמטכ"ל, זה ירוד, עלוב ודוחה – אבל זה רק עלבון. לעומת זאת, לקרוא לנבחרי ציבור "חלאת המין האנושי... עם לוע טמאה ובוגדנית" ו"דוברת של החמאס" (זהבה גלאון) או "סרסור של הג'יהאד הערבי" (אילן גילאון) - זה כבר מסוכן.
במדינה דמוקרטית השיח ציבורי צריך להימתח עד מקסימום הסובלנות כלפי כל קשת הדעות. בעד ונגד הכיבוש/ההתנחלויות, בעד ונגד נתניהו/היועץ המשפטי/המפגינים בפתח תקווה, בעד ונגד אקטיביזם של בית המשפט. אבל גם לקשת יש קצה. הייתם מוכנים שתופקד שעת שידור בידי מכחיש שואה? הייתם מוכנים שתופקד רצועה קבועה בידי מישהו שקורא לשלול זכות בחירה מנשים משום שהן נחותות? מה הייתם חושבים על מדינה אירופית שבה שדר היה מקבל יד חופשית להפיץ הגיגים אנטישמיים? הייתם רואים בזה הגנה על חופש הביטוי, או אולי חושבים שהאירופים המנומסים איבדו את זה?
אם לא הייתם מוכנים לכל זה, אין סיבה שתהיו מוכנים לשעת שידור שבועית שבה שפטל מתגזען ומסית, מציג בני אדם כשרצים, עיתונאים כמחבלים וכל מי שחושב אחרת ממנו כסוכן בוגדני של האויב.
בעיתונות ישנו מושג הנקרא "עריכה", והיא מגלמת את זכותו וחובתו של העורך והמנהל להחליט מה נכנס ומה לא נכנס. אור צלקובניק, מנכ"ל 103FM, היה צריך להחליט כבר מזמן שהזרם העכור של שפטל נשאר מחוץ לאולפן. זו לא סתימת פיות – יש עוד מיליוני ישראלים שאין להם שעת שידור שבועית ברדיו. כדי לזכות בבמה נכבדה כזו, צריך להוכיח יכולת לייצר תוכן שיש בו ערך מוסף כלשהו עבור המאזינים. העובדה ששפטל מקבל את הבמה, משדרת מסר שלאיש ולדבריו יש לגיטימציה והם חלק מהשיח הציבורי הנורמטיבי. וזה אפילו יותר מסוכן משפטל עצמו.