בסוכות האחרון, כשהורה לפתוח בכל מחיר את הרכבת החצי-אפויה מירושלים, שר התחבורה ישראל כץ לקח הימור כבד. אחרי שלושה חודשים כבר ברור שההימור הזה נכשל ופתיחת הקו הכניסה את רכבת ישראל לסחרור של מחדלים ותקלות. אלא שלקזינו של הפוליטיקה הישראלית, כמו לדרבי, יש חוקים משלו: כשפוליטיקאי בכיר מפסיד ברולטה, מישהו אחר משלם את המחיר. במקרה הזה – מנכ"ל הרכבת שחר איילון שעומד להישלח הביתה (החלטה שצפויה להתקבל בעוד שבועיים אם לא תיתקל בהתנגדות לא צפויה בדירקטוריון הרכבת או בבעיות מינהליות).
אי אפשר לדבר על ההדחה המתוכננת של איילון במונחים של שין-גימל שהפילו עליו את התיק. הוא מנכ"ל של חברה ממשלתית גדולה ואחראי לכל מה שמתרחש בה. ובכל זאת, כשעושים ספירת מלאי של הצרות ברכבת שבגללן סומנה לאיילון הדרך החוצה, המסקנה ברורה: המחדלים האמיתיים, האסטרטגיים, התרחשו מעל ראשו של המנכ"ל, וברוב המקרים גם לפני שהוא מונה לתפקיד. תזכורת: שחר איילון מנהל את הרכבת מאז ינואר 2017, פחות משנתיים; ישראל כץ מכהן כשר התחבורה (ותחת נתניהו כראש ממשלה) כמעט עשר שנים.
המחסור של מאות קרונות – שגורם לצפיפות בממדים הודיים בקרונות הקיימים – הוא תוצאה של קוצר ראייה ומחדל מתמשך של משרדי האוצר והתחבורה. קרונות הם לא מוצר מדף שניתן לרכוש בהתראה של שבוע, ואם לא מתכננים, צופים פני עתיד ומצטיידים בהתאם – מגיע הרגע שבו הכל מתפוצץ בפרצוף. הרגע הזה הוא עכשיו, אבל הדייסה הזו מתבשלת כבר כמה שנים.
גם המחסור במסילות – ובראשו צוואר הבקבוק באיילון שנובע מהיעדר מסילה רביעית – הוא מחדל תשתיתי ותכנוני שנגרר לפחות עשור. בעוד נתניהו וכץ גוזרים סרטים במחלפים (איפה שאנחנו רואים פקקים) – תשתיות התחבורה הציבורית, והרכבת בתוכן, סובלות מפיגור עמוק לעומת הצרכים. בתגובה לטענות הללו שר התחבורה נוהג לשלוף את ההצלחות שלו – ובהחלט היו כאלה: השקת רכבת העמק, פתיחת התחנות בנגב וכו'. רק שכדאי לשים לב לכשל הלוגי: אם הכל כל כך טוב, הרכבת משגשגת, תחנות חדשות נפתחות ומסילות חדשות נכנסות לפעולה – אז למה להדיח את המנכ"ל? איך יכול להיות שההצלחות הן של השר והכישלונות של המנהל?
גם ההחלטה על ההשקה המוקדמת מדי של הקו לירושלים, כידוע, התקבלה בדרג הפוליטי והונחתה על ראשה של הרכבת. כדי להפעיל את החצי-קו עתיר התקלות הרכבת נאלצה לבזוז משאבים מהקווים האחרים, והתוצאה – רשת הרכבות כולה יצאה מהאיזון העדין שבו פעלה וכל העסק קרס כמו מגדל קלפים. אם קודם השמיכה הייתה קצרה – עכשיו נשארנו עם פיקה באמצע החורף.
עוד מאביב לביא על הרכבת:
- הזהרנו כבר בשנה שעברה: זה רק הולך להיות גרוע יותר
- בשביל הרכבת אף אחד בממשלה לא מוכן לחתום על צ'קים
- הדחייה בקו המהיר מוכיחה: ישראל כץ הוא ממש לא בולדוזר
בסופו של דבר, המערבולת שבה שקעה הרכבת היא תוצאה של כישלון אסטרטגי ומדיניותי. ממשלות ישראל לדורותיהן לא השכילו להבין שהפתרון התחבורתי היחיד למשק הישראלי הן מערכות יעילות של הסעת המונים. מבעד לחלונות הכהים של רכבי השרד, ראש הממשלה ושריו כשלו מלראות שמצב התחבורה הוא כדור שלג אימתני שהופך במהירות מקיטורים על פקקים בשיחות סלון למגה-מחדל הרסני למשק, לאיכות החיים ולחיים עצמם. שר האוצר כחלון הסתער על מחירי הדיור מבלי להבין שסוגיית התחבורה דחופה הרבה יותר וממילא גם משליכה על מחירי הנדל"ן. כשהציבור נוהר לרכבת בגלל קטסטרופת הפקקים נציגי הממשלה מושכים כתפיים בתימהון ואומרים ש"לא צפינו את הגידול בביקוש".
בשנים האחרונות האסימון התחיל סוף סוף ליפול – לפעמים רק בדיבורים, אבל לפעמים הוא כבר מתורגם למעשים. ועדיין, מדי שנה עולות רבע מיליון מכוניות חדשות על כבישי ישראל והאסון התחבורתי רק הולך וגדל, וגם היום האוצר מעכב רכש של קרונות ודורש מהרכבת לצאת למכרזים שעלולים לקחת שנים. אז אפשר להחליף את המנכ"ל, בסופו של דבר גם לו יש אחריות. אבל מה שבאמת צריך להחליף זה את הדיסקט.