קול קורא במדבר, פנו דרך: התמכרות נוספת (מלבד "האח הגדול") נחקקה אצלי בדפנות הנפש, והמצב רק הולך ומחמיר, מאחר ומדובר בקריאה יומית. האחראי לקיומה הוא כמובן אייל גולן. המלך משבש את סדר היום שלי, ומדי יום בשעה חמש קורא לי. בהתחלה לא הבנתי מה נסגר איתו, וביקשתי יפה שיניח לי, אני לא יורד לשחק למטה גם אם זה לא בין השעות שתיים לארבע, יש לי שיעורי בית רציניים יותר להכין. למחרת, כשהקרשנדו קרא לי שוב באותה השעה, יצאתי לחלון. הפעם הוא לא פצה פה. הוא רק חייך אליי. לא יכולתי לסרב. נעניתי.
משהו בנפש הזכיר לי באותו רגע את מה שהאלצהיימר המתקדם משכיח לרוב - ימי החשיכה שעברה נשמתי בגולה. נזכרתי איך אז ארזתי רק את אייל גולן איתי אל מעבר לים. כל פעם שהרגשתי את מסע ההישרדות או מרוחק מהעולם הזה, אייל גולן יצא לשליחות, קפץ לו מהתת מודע וקרא למודע להתעודד ולהתעורר ולא לשקוע. באחת הפעמים הוא אף הציע לי את "אמא, אני רוצה בנפש פנימה". אז כבר ידעה נשמתי את משמעות הקול. אז כבר הבנתי מה הצרכים של הנשמה ומתי היא לא יכולה לנשום מהעומס שגופי מערים עליה, ובעיקר מה עליי לעשות על מנת להרגיע את רוחה.
אז הושבתי את נפשי לרבוץ מול ערוץ 24. לצד פאנל השופטים המגוון, המלך קרץ וסימן לי לשים לב לכישרונות היוצאים דופן מבעד לתריס. קולות הנשמה שבקעו משם הרעידו את נפשי באותו מדבר צינה טלוויזיוני וריתקו אותי לנוכחותם בסלון ביתי. גולן, העורק המפשר והמחליט בצוות השופטים, מרביץ דאחקות משעשעות בין מועמדת למועמדת, ולראשונה כמגיש בטלוויזיה, עושה את זה לא רע בכלל. הצניעות הספונטאנית והמפלרטטת ללא הכנה מוקדמת של גולן נושאת חן בעיניי. טרם הבנתי למה רוב המועמדות נראות כאילו אייל גולן קורא להן לאכול - הן בשרניות בגופן, יפות קלסתר ולמזלן קולן ערב. אין לי ספק כי הפחמימה שתיבחר בגמר התוכנית תעבור טרנספורמציה קולינרית עצבנית במיוחד מכף רגל ועד ראש, כולל מלתחה חדשה פרי דמיונו של גל אפל.
אמא עושה כושר
כמנהגי ברגעים כאלה, מייד העליתי את אמי הפנסיונרית על הקו.
אנכי: "תגידי, יוצא לך לראות את אייל גולן קורא לך?"
אמא: "תדע לך שזה לא פשוט".
אנכי: "מה זאת אומרת?"
אמא: "בסלון אני שמה את ערוץ 20. אני רואה את האח הגדול".
אנכי: "ומה הבעיה עם זה?"אמא: "בחדר שינה אני שמה בשעה חמש את אייל גולן".
בעוד אני שומע סאונד מעורבל בוקע מבעד לאפרכסת, שילוב בין מריבה של נופר וג'קי לבין קולו של יוסי גיספן, אני מתחיל להריץ את הבעיה במוחי: "נו, ומה הבעיה עם זה?"
אמא: "אני רצה מחדר לחדר כדי לא להפסיד שום דבר. אתה יודע איזה קשה זה? תאר לך שנופר מרביצה תורה בג'קי בו בזמן שקיסריה הקטנה מארחת את זהבה בן רגע לפני ההדחה".
אנכי: "יש לי רעיון גאוני. אולי בין השעות חמש לשמונה, לכי לקאנטרי קלאב ותעלי על ההליכון בחדר הכושר. שם יהיו לך לפחות שני מסכי טלוויזיה מול העיניים, ואין מצב שתפספסי שום דבר. במקום הריצות שלך מחדר לחדר, תעשי ספורט יציב ושפוי".
אמא: "אבל אני אוהבת להישאר בבית שלי, זה לא אותו הדבר".
אנכי: "טוב, את לא קלה. כמוני. אני מציע שתעבירי את הטלוויזיה מהחדר גם לסלון, עד שאני אדבר עם אבי ניר. אולי יש לו פתרונים בשבילך. אני אראה מה אני אוכל לעשות".
אמא: "תגיד לו גם שימצא לך עבודה בתוכן. לא ייתכן שהגאונות הבלתי נתפסת שלך לא נדבקה לעורקיו עדיין".
אנכי: "טוב, אמא, אל תעשי בושות. נדמה לי שאייל גולן קורא לך. תעני לו!"