"ערב טוב לכל הפ(א)בלובות באשר הן", נשמעה הצעקה מעברה השני של המסעדה, בשתיים לפנות בוקר. היה זה א', בחור יפה תואר, עורך דין במקצועו שמסתבר שגם לוקה בתסמונת בלונז' סופנית. הוא ניגש לשולחן, פיבלב את המסר שלו במלמול מתאבל וטען כי הוא צפה באדיקות באקס פינתי בחדשות הבידור. הוא ניסה לתהות לאן נעלמה הגאונות הבלתי נתפסת שהשתלטה על המסך לשבריר שנייה, ועוד כמה דברים שמפאת כבוד לזולת לא ארחיב, שהרי אני מוגבל למספר מילים והברות בכל בלוג.
"ומה עכשיו?" מחה א' דמעה סמויה, בעודו ממשיך ליירט לכל עבר: "איפה עוד אני יכול לראות אותך חוץ מב-mako ומהפרומו בקשת בשעות המאוחרות של הלילה? אני קורא את הבלוגים שלך אחד אחד. אני מבין את הרוחניות הגבוהה גבוהה שם, אבל אני אוהב טראש. אני אוהב את הפ(א)בלובות". במקביל ישבו שולחן של צעירים ליד והתלחששו כי פבלובה נמצאת במסעדה. אמאאאאא!!! הקינוח הראוותני גנב את שם בריאתי ועכשיו זה רודף אותי. זה מדבק.
חבריי לשולחן היו המומים מהפריצה הפתאומית לשידור של א' ומהחיזור הגורלי הכה מחמיא שלו. לא נותר לי אלא לבהות בעיניו הירוקות והצמאות לי, להחליק את הקולה זירו בגרוני ולנחמו כי בקרוב הוא יתענג לראות אותי צף על פירות היער של הפ(א)בלובה בקונסטלציה קצת שונה ממה שהוא רגיל. אין מנוס. לצד הצניעות, יש גם עובדות בשטח שההמון מדווח עליהם: כך הפכתי למותג. בזכות קינוח. בזכות אסוציאציה. בזכות כוח המילה. בזכות ד"ר איבן פאבלוב. בזכות הבלרינה אנה פבלובה (ולא משנה שהפאבלובה הקדימה את זמנה והיא הכי שנת 96', עוד מהיום הראשון שכתבתי את המדור "עיקר החדשות" במגזין רייטינג, אבל מי סופר?).
אייל שני מפבלב על הפאבלובה שלי
מי שהיה לקטליזטור השבוע בחלחול וירוס הפ(א)בלובה המדבק בעורקיי, הייתה התוכנית מאסטר שף. שם הגיח הנס ברטלה עם פבלובה מעוטרת בידו, וביחד עם שופטי הריאליטי הגיש את משימת אפייתה רגע לפני ההדחה הגדולה. לרגע קפץ שריר בליבי ותהה: איך קרה כי הפ(א)בלובה שלי, שקיבלה ביטוי בהוט, ערוץ הבידור הישראלי (והרעישה את המדינה והתקשורת), נחתה היישר לתוך הרקטום של תוכנית הפריים טיים הכי נצפית בטלוויזיה? הרי עד לפני שנייה מז'וזין וחברותיה מאשדוד אוננו בהנאה יתירה על קרם הברולה והטירמיסו, שהיה לקינוח הכי או-דה-טואלט שאי פעם חשקה נפשם. ועכשיו, כמה מחמיא, אייל שני מפבלב על הפאבלובה שלי יותר מעל האישה שמחכה לו בביתו. הנה, כך גם חדרתי בעל כורחי לחייהם האישיים של אופים מתחרים.
אני חלילה לא מתלונן, אלא יושב בבית ומתענג על גלגולי נשמתה של הפ(א)בלובה שלי, על נסתרות ליבו של היוניברס שמתעקש להשאיר אותי בתודעת ההמון בפרקי זמן משתנים ובמקביל משדרג את וירוס הפאבלובה בקרב ההמון שפוגש בי ברחוב. אין ספק, יש פה השגחה פרטית מלמעלה ואף אחד לא יוכל לו. אין עוד מלפניו. זאת אכן חוויה רוחנית וגשמית בפעימת לב אחת. יתרה מכך, למחרת שידור הפאבלובה בפריים טיים התפרסמה כתבה תחת הכותרת "הטירוף על הפאבלובה". העם הסתער על כל המסעדות בארץ, הביקוש לקינוח הפאבלובה הוא עצום לאין שיעור ובכך מחייה בעקיפין או במישרין את הפרימה בלרינה שלי, את דוקטור פאבלוב, את הכלבים, את הגירויים והחושים שלי. איזה יופי! עכשיו כולם גם עושים בוכטות מהפ(א)בלובה של אבי תורת הפ(א)בלובות. ואנוכי? נהנה מהרנטה הרוחנית שמסתתרת מאחורי כוחה של מילה, יושב על הכורסא, מחייה את המתים ומדבר עם רוחם של הדוקטור והבלרינה.
השניים שואלים: "אבישי, איפה הצדק פה? היינו מצפים לראות אותך נכנס פנימה במקום ברטלה. אותך, נושא את הפ(א)בלובה בשמנו. אותך, שטועם ממנה ושופט מי ראוי להישאר ומי ראוי ללכת הביתה. אותך, לוקח את הפ(א)בלובה ומדביק אותה לפנים של המנצחת במשימה כשפירות היער משפריצים לנחיריו של אייל שני."
אנכי, שמוצא את עצמו מתקשר עם רוחות על טהרת הפסיכוזה, המום מהאחריות שהנחיתה הבלרינה על רוחי שלי ומהפרגון של המת, ומהנהן בראשי: "אכן, מרוסיה באהבה."
עם כל הצניעות שאמא לימדה אותנו בביתה הרוחני מנשוא, אני יודע שכל פעם שאחד העם שומע או מזמין את קינוח הפ(א)בלובה ממסעדות העיר והארץ, בבואתי מופיעה לנגד עיניו, צפה מעל פירות היער, ובכל ביס ענוג אני משתחל פנימה לקיבתו. וכמה שזה טעים, ככה אני נעתק בנשמתם הם כמותג נצחי. על טעם ועל ריח אי אפשר להתווכח. ועכשיו זכיתי לתואר נוסף: המאסטר שף הוא אנוכי, ושהקנאים ימותו מרעב.