זעזוע ואמפתיה, כך גיליתי, הם שני סוגי תגובות שלא לגמרי משתלבים יחד. נשמעתי בערך כך:
"כן אה? לא, מה, ברור, אני מבין אותך, בטח, את לא מתכוונת, כאילו מה, לא שונאת-שונאת".
"שונאת-שונאת", הבהירה.
"אבל גם אוהבת..."
"פחות מפעם. יותר שונאת".
יולי-אוגוסט הם חודשים קשים. נראה שאימהות רבות סביבי מצטערות על כך שאינן עקרות. גם ההורים שניחנו בדמיון הרב ביותר, אלה שמארגנים קייטנות יצירה ביתיות, ויוצאים עם הילדים לראות טבע מדי יום כמעט, מגיעים אל התפר הבעייתי בין יולי לאוגוסט, ומבינים שאזלו להם הרעיונות כיצד להעסיק את הילדים. וזו רק חצי הדרך, כן? מרחבים אדירים של קיץ עוד פרושים למרגלותיהם כמו שדה אדיר של קוצים וסרפדים.
חבר אחר שלי התפאר באוזניי בתוכניותיו המשפחתיות לסוף השבוע, כאילו מצא נפט באדנית:
"אנחנו לוקחים את הילדים למטולה!".
"מה יש במטולה?", תהיתי. הסביר לי שיש שם איזה אורחן או שמורחן או אלוהים יודע מה, שמשפחות מגיעות והילדים יכולים להתרוצץ. ווטאבר. כאילו שזה באמת משנה להם היכן יתרוצצו, בגינה מתחת לבית או במטולה.
"זה נשמע נורא", אמרתי לו.
"גם פה נורא".
"אז למה לנסוע עד מטולה, רק כדי לגלות שהיא איומה במידה שווה? אלא אם אתה מתכוון להשאיר את הילדים אצל משפחה מטולאית שתגדל אותם, מה הטעם?".
"אני לא יודע", הודה, "אבל ניסע ונהיה שם ונחזור, ואחר כך נדע שלא ישבנו סתם בבית השבוע. היינו במטולה".
רציתי להגיד לו שגם אם יחליט לקפוץ מהגג של עזריאלי, זה ייחשב לשבוע עם אקשן, אך החלטתי לא לנטוע בראשו את הרעיון.
*
זו בדיוק התקופה בה מהדורות החדשות שולפות את האייטמים הקבועים בנושא "כמה עולה לנו החופש הגדול", בכיכובה של אם עייפה ושמנמונת עם חולצה מלוכלכת, שנראית כמי שניזונה כבר חודשיים רק משניצלונים, מספרת כמה קשה למצוא להם תעסוקה וכמה הכל יקר, ומסכמת במילים: "היום לונה פארק, מחר ימית 2000, והנה הלכו עוד שלוש אלף שקל".
שלוש אלף שקל הלכו? ולאן הלכו חייך? התגלצ'ו בימית 2000 וטבעו בבריכה? ואחר כך הילד יחזור לבית הספר או לגן וכל הילדים יספרו איך נסעו ליורודיסני בחופש, ורק הוא יגיד שאמא לקחה אותם לימית 2000, קנתה להם ארטיקים ואכלה אותם בעצמה.
אוגוסט הוא חודש נפלא בשביל אנשים כמוני להזכיר לעצמם למה הם לא עשו ילדים. הצרה היא שאחרי אוגוסט מגיע ספטמבר, והיוצרות קצת מתהפכות. כי בעוד חבריי הנשואים-פלוס-ילדים מחפשים מבוקר ועד ערב דרכים מקוריות להעביר את החופש, חבריי הרווקים, ואני ביניהם, מתייסרים בשאלה לאן יברחו בחגים. שתי הפעולות מאוד דומות אגב, בהיסטריה ובייאוש המאפיינים את שתיהן. נראה לי שרווקים שונאים את החגים באותו אופן שבו הורים שונאים את החופש הגדול – הסיכויים לשרוד את זה תמיד לרעתך, ומה שלא תעשה, מישהו יביט בך מתישהו במבט מאוכזב.
הקיץ בשבילי הוא סתם תירוץ ללבוש גופייה ולהתבטל בשמש. אין לי שום בעיה איתו. מי שאין לו ילדים, נותר לו רק ליהנות מכל הפגרות והימים הקצרים, ואווירת בית הזונות הכללית שמשתלטת על העולם. ישנה הסכמה רחבה על כך שהליכה לים עדיפה על פני כל עשייה אחרת, וכמעט כולם פועלים בהתאם.
ואז באים החגים. הרווקים המסכנים שהתבטלו כל הקיץ כמו הצרצר העצל, ולא עבדו בחריצות למצוא שידוך, מגלים שבכל מה שנוגע לארוחות חג, הם עדיין נשואים לאמא שלהם, ולפיכך מצווים להשתרך בעקבותיה לכל יעד מחריד שהיא תבחר. הקלישאה על הדודות שמחטטות בחיי האהבה שלך מאוד חבוטה, אך לעולם לא מתיישנת. סבתא שלי, למשל, היא לא אחת שתניח לערב ראש השנה לעבור מבלי שתמנה באוזניי את רשימת האקסים שלי (הקשישה, שתהיה בריאה, טועה לפעמים בשמי. תרופות ואקסים היא זוכרת), תציין כמה הייתה קשורה אליהם ותתעניין במצבם הרומנטי. הנפלא, כמובן.
מיותר לציין שהורים לילדים פורחים בחגים. פורחים. גם הגרועים שבהם נחשבים לסיפור הצלחה, משום שמילאו בילדים את שולחן החג. בתינו הומים, הומים מתינוקות. ובתום הארוחה, יכולים גם לזרוק את הקטנים על סבא וסבתא ולהיעלם ליומיים. מה עוד תבקשי מאתנו מכורה?
*
הפסיכולוגית שלי, שתהיה בריאה, נסעה אף היא לחופשה עם המשפחה. בואו נודה – היא הרוויחה אותה ביושר. גם לו הייתי המטופל היחידי שלה (מה שאינני, לצערי האדיפלי), להקשיב לי ארבע פעמים בשבוע – זה הפורמט של פסיכואנליזה – נושא את אותו מונולוג על כמה שהחיים מזעזעים, זו עילה לחופשה ארוכה ומספקת. שלא לומר לשבתון.
ערכנו פגישת סיכום בשבוע שעבר (היא: "אני נוסעת". אני: "החיים מזעזעים"), ואז המריאה. לא יודע לאן. לא שאלתי. היא תחזור בדיוק חודש לפני שאני נוסע לחו"ל לסוכות, כדי שסבתא שלי לא תשאל אותי בערב החג למה אין לי יותר עבודה בטלוויזיה, ויחד ננסה לסכם את שלושת השבועות שבילינו בנפרד:
"תראי, בשבוע הראשון ממש חשתי שהחיים מזעזעים. בשני ובשלישי גם".
ואז אני אסע. כל זה כמובן בתנאי שאצליח למצוא כרטיסים במחיר מופקע שיבריחו אותי מכאן בחג. כבר לא אכפת לי לאן. חבר הציע קראקוב כמוצא אחרון, ואני נוטה להסכים. אם לא, נאלץ להביא בחשבון גם את מטולה.