"אני לא מעשן מספיק זמן ומספיק סיגריות כדי להשתעל ככה", אני אומר להם, "אתם לא שומעים שזה שיעול אחר?שיעול של מחלה?".
הם לא שומעים את זה. אחד מהם ציין שדווקא פגש לפני חודש את המכר האמור, והלה התגאהבאוזניושהפסיק לעשן בחסות איזו שיטה ידועה. מיד עדכנו לי את הכינוי משמו של המכר, נניח אפרים כהן, ל"יותר גרוע מאפרים כהן", כי הוא כאמור כבר תפס שכל והפסיק. זה קצת ארוך בתור כינוי, אני חושב שהם אמורים להיות קצרים יותר מהשם המקורי, אבל אותם הכינוי מצחיק, והם לא מרפים ממנו.
אני כמובן חכם מהם. אני מכיר את גופי, ויודע ששיעול במערכה הראשונה, פירושו שבשלישית אמות, ולכן עשיתי כל שביכולתי כדי לחסום את השיעול באיבו, לפני שיגדל למחלה של ממש. נכשלתי. אני כותב עכשיו שורות אלה תחת השפעתה המכבידה של דלקת גרון, סופנית לדעתי, כה סופנית, שחבריי ישמחו לשמוע שגם החשק לעשן עבר לי. אם כי לא לגמרי. אני עדיין מעשן יותר ממקור הכינוי ולכן עדיין גרוע ממנו, וכך כנראה אהיה עד יום מותי, החל כמדומני מחר.
*
ההתחלה, בכל מקרה, הייתה בשיעול. בשלבים המוקדמים של כל חולי, אני עדיין פתוח לכל עולם הרפואה הטבעית. זה קשור למידה שבה אני משוכנע בכנותה של המחלה. כל עוד יש לי ספקות, אני מוכן לשאת את הרעיון המוזר של תרופה שאין לה השפעה מרדימה.
המוכרת בבית המרקחת המליצה לי על טבליות מציצה שעשויות מצמח הסמבוקוס ונדבקות לחיך ומעבירות שיעול "כמו קסם" לטענתה.
"זה באמת עוזר?", שאלתי בחשש. שאלה מטומטמת כשלעצמה. כמו לשאול את הזבן בחנות הבגדים אם המכנסיים "יפים לי". בטח יפים לי.
האישה שעמדה מאחורי בתור פלטה בקול רם מדי: "זה עוזר בעיקר לרוקח", וגיחכה בגסות.
"גיברת", פנתה אליה המוכרת, החיריק בגימ"ל במקור, "הוא לא שאל אותך, הוא שאל אותי".
"מה?", שאלה גיברת (משום ששמיעתה לקויה, לכן, אגב, צעקה מראש).
"אמרתי", נבחה המוכרת, "שהוא לא שאל אותך".
אוי כן, תנו לי לעמוד פיזית במרכזו של ויכוח עוין וקטנוני בין שני אנשים זרים. אני כל כך אוהב את זה. בכלל לא בא לי לרוץ עכשיו לחדרון האחורי של בית המרקחת, ולבלוע כל מה שיש להם שם.
הרי רק מזה נהייתי חולה. חולה אמיתי, לא משהו שלכסניות מציצה יכולות לפתור, עם כל הכבוד לסגולותיו הידועות של הסמבוקוס.
ואכן, על אף שכל הלילה מצצתי סמבוקוס (סלח לי אלוהים על ההנאה המפגרת שאני שואב מלהגיד 'סמבוקוס'. סמבוקוססמבוקוססמבוקוס), בארבע בבוקר העירה אותי שריפה שהשתוללה בגרוני וידעתי שאני חולה באופן רשמי, ושבזמן הקצר שנותר לי על פני האדמה כדאי שאמצא דרך מתוחכמת להשיג אנטיביוטיקה.
כאן המקום לתת הסבר ליחסיי עם תחום הרפואה, שהוא למעשה הרחבה של שאיפת-העל שלי בחיים להימנע מחברתם של אנשים שאני לא מכיר. נניח, כאלה שצועקים אחד על השני בבית המרקחת. אז בהמשך לזה – אני לא הולך לרופאים. אין לי רופא משפחה. כלומר, יש לי, אני רשום טכנית אצל אחד כזה, אך רק משום שהטעו אותי לחשוב שהוא מקבל בקליניקה פרטית.
אתם מבינים, אין לי בעיה עם רופאים. יש לי בעיה עם מרפאות. בקופת החולים המתקדמת שאני משתייך אליה, אין רופאי משפחה שלא משתייכים למרפאה. לא עזרו תחנוני למוקד, מפורש ככל שהייתי – "תמצאי לי מקום שיש בו דלת אחת, ומאחוריה יושב רופא אחד, שמקבל בשעה אחת שקבעתי איתו" – הם ממשיכים לשלוח אותי לכל מיני בתי רופאים ובניינים רבי קומות שמלאים בחדרים שונים, ואין אף אחד שיסביר לך לאן אתה אמור ללכת. אחיות בחלוק לבן מביטות בי במבט אטום ושותקות, בזמן שאני מתחנן בקול צרוד ובאף דולף שיפנו אותי לדלת הנכונה.
והאנשים. כמה אנשים! מימין זקן כפוף שמחרחר ברעש, ומשמאל אישה נמוכהמתגרדת; כאן מזיע גבר אומלל מרוב קדחת, והנה שם ילד בכיין שעורו מוכה אדמדמת. הצילו! וכולם משוחחים על התחלואים האקזוטיים שלהם, ושואלים זה את זה "איפה הדוקטור?" ו"מי אחרון?", שאלה בדיוק שתי מילים יותר ממה שאני רוצה להחליף עם אדם שפגשתי הרגע.
וכך הפכתי לאיש שבריאותו היא רולטה רוסית, למהמר פרוע על שלמות גופי ועל עתידי. מטרתי היא להעביר איכשהו את חיי הבוגרים בלי שאצטרך לראות רופא פעם אחת, והתשובה לשאלה כמה זמן אצליח להחזיק מעמד עם ההחלטה הזו לוטה בערפל.
*
עד שחבר טוב הציל את חיי. בדיוק כשהתחלתי לרחם על עצמי, לאור זה שאין לי בחיים אף אחד שיטפל בי, ואפילו ירדתי בשארית כוחותיי לקנות מצרכים למרק עוף (ועל הדרך הדבקתי בדלקת גרון את הירקן, את הקצב, את אשתו ואת הילד שעובד במכולת בחופש הגדול) – צלצל אליי חבר וסיפר לי על רוקח סודי שהוא מחזיק מחוץ לעיר.
פירסט רול אבאוט פייט קלאב – לא מדברים על הרוקח הזה. הגעתי בדרכים עקלקלות אל בית המרקחת החשוך והריק שלו מחוץ לעיר. הוא ערך לי משטח גרון במקום, והגיע למסקנה המלומדת שמקנן בי הסטרפטוקוק.
"ורפאפן תרשום לי?", שאלתי, "כי אחרת המסע היה לשווא".
החזיר לי מבט שהבהיר לי שדיברתי יותר מדי והגיש לי שקית חתומה ובתוכה האנטיביוטיקה המיוחלת. מה אני אגיד לכם, מגיל מסוים, זה בדיוק הדילר שהבנאדם צריך. לא גראס ולא קוקאין – דילר של רפאפן. ואם אפשר לבצע את העסקה בבית מרקחת, מה טוב. הרי על הדרך זרקתי לסל גם את קרם הלחות שנגמר לי, ואת תרופת המרשם שאני נוטל נגד התקרחות (ושיעילותה, תסלחו לי, כשל סמבוקוס מצוי).
זהו. זה מה שיש לי להגיד. זו צוואתי. מחר אמות מצער ומסיבוכים של דלקת הגרון, ואת סוד הרוקח אקח עימי לקבר. היו שלום.