"אתה מבין שאני מוקפת במוות", היא אמרה לי למחרת, "ובבקשה אל תגיד עכשיו שגם אתה מת מבפנים, או מת מבחוץ, או שבא לך למות כי לא ישנת או כי עלית במשקל, שום דבר שנועד להוכיח דרכך את הטיעון שלי. השבוע לא יהיו פה בדיחות על מוות".
זה באמת מצמצם בצורה דרמטית את הנושאים לדבר עליהם מבחינתי, אבל בכל מה שנוגע לתאונות דרכים, אני גם ככה מאבד לגמרי את יכולת ההתלוצצות. תאונות דרכים הן הדבר הכי מפחיד שאני יכול להעלות בדעתי, והייתי בשמחה חותם על עלייה דרמטית במשקל ואובדן רוחבי של עשרות שעות שינה, בתמורה להבטחה שלא אעבור עוד תאונת דרכים נוספת לעולם. הייתם חושבים שהגישה החרדתית הזו תוליד נהג זהיר במיוחד, אך המציאות היא שתאונות הדרכים שאני נקלעתי אליהן היו רובן ככולן באשמתי. אני נהג מאוד זהיר עד שאני מאבד חבילת מסטיקים באוטו, ותוך כדי שאני מנסה לאתר אותה מתחת למושב, מוצא עצמי מתנגש ברכב שלפני.
לא זהו המצב אצל חברתי. בשבוע שעבר הסיעה הביתה חברה לעבודה בתום יום ארוך. השעה הייתה קרוב לחצות, והיא עצרה בימין הכביש, הפעילה איתות ועמדה להיפרד מהחברה שיצאה מהאוטו. בשלב הזה הופיע אוטובוס מלא נוסעים, נהוג בידי נהג מירוצים מתוסכל, שבלי לשים לב לגולף הקטנה שלה בצד הדרך, טס במהירות לתוכה, ולמעשה גיהץ לה את כל הצד של הנהג. דמיינו: אתם יושבים ברכב חונה, ואוטובוס מתחכך בו לפתע בפראות לכל אורכו. זגוגיות התנפצו (בעיקר אגב באוטובוס) וצרחות אימה נשמעו בכל הכיוונים, וכשהואיל הנהג לעצור נשפכו החוצה עשרות נוסעים היסטריים, חלקם בירכו על מזלם הטוב, וחלקם רצו אל הנהגת ההמומה בגולף המשוסעת לבדוק האם היא מתה, כפי שוודאי שיערו, או שקרה נס.
ובכן, קרה נס. בתוך המכונית המרוסקת ישבה חברתי והביטה בהשתאות בנעשה סביבה. היא לא נפצעה ולא קיבלה מכה. הצרחות ששמעה ברכב בקעו מגרונה של הנוסעת לצידה. היא לא עצמה את עיניה, ולא זוכרת שראתה את חייה חולפים למולה. היא ראתה אוטובוס חולף במהירות. ואז נעצר. וזהו בערך.
*
אם החיים היו סרט הוליוודי, ניתן היה לחשוד בה, לאור הדברים, שהיא המשיח; שממנה תצמח המנהיגה הבאה שתציל את העולם משואה גרעינית. במציאות היא אפילו לא פעלה כדי להציל את עצמה. היא פשוט בהתה. תאונת דרכים היא אחת הסיטואציות הבודדות שניתן לסמוך עליהן שיחלצו את ההיסטריה גם מהטיפוסים הכי בלתי-היסטריים, ומעניין לחשוב כיצד אדם רגיל, בהנחה שאין לו משאלת מוות עמוקה, היה מגיב אינסטינקטיבית למראה המשכנע של כלי רכב במשקל 6 טון שדוהר לתוך פניו. או במילים אחרות, מה הייתם עושים אם הייתם מתים?
אני כמובן הייתי צורח. לגמרי משתייך למשפחת הצורחים. נודה על האמת: אני צורח בנסיבות קלילות בהרבה. יש משהו בצרחה חזקה, שכאשר היא גוברת על רעש ההתנגשות החיצוני, היא כמו מגנה עליך מפניו. לא מדעית, כמובן, אלא במסגרת מדעי ההיסטריה. רוב האנשים שאני מכיר היו מליטים את פניהם בידיהם, מתכופפים סביר להניח, או לפחות מכסים את העיניים.
"ותראה אותי", היא נאנחת, "מטומטמת גמורה. לא צורחת, ולא זועקת הצילו, ולא מסתובבת הצידה. בוהה. מה זה אומר עליי, שאני לא מסוגלת לעשות את הפעולות הפשוטות ביותר של הגנה עצמית בסיטואציה מלחיצה שכזאת?".
אין לי מושג, ואין לי תשובה טובה, ולכן אני רק עונה: "זה נשמע שאת מאוד גיבורה. רואים שאת נכדה של פרטיזנים. אל המוות הישרת מבט, והוא השפיל את עיניו".
"חשבתי על המוטיב השואתי", היא מודה, "והגעתי למסקנה שהגרמנים רצו להתקזז איתי באותו הלילה. אחרת המכונית הגרמנית שלי כבר הייתה מתרסקת לגמרי, ואני בתוכה".
והמכונית לא התרסקה. למעשה, היא התניעה בקלות מפתיעה זמן קצר אחרי האירוע, והפרטיזנית הצעירה השאירה מאחור את חברתה ההמומה ואת כל נוסעי האוטובוס המודאגים שחשו אליה עם כוסות מים ומילים מנחמות, ונסעה הביתה.
באזור השעה אחת בלילה היא הגיעה לדירתה, ובכניסה זכרה לציין לעצמה כמה מוזר עדיין לא לשמוע את יללותיו של החתול ליד הדלת. אחר כך ניסתה להשיג את משפחתה וחבריה בטלפונים הניידים, אבל כולם כבר ישנו ואף אחד לא ענה. בערוץ יס 1 שידרו אותו לילה את "החתונה של החבר שלי" והיא צפתה כמה דקות בג'וליה רוברטס מנסה למנוע מאהבת חייה להינשא לאחרת, לפני שנרדמה על הספה.
*
למחרת בבוקר צלצלתי לשאול מה העניינים. האמת היא שלא כל כך עניין אותי לדעת מה העניינים, ובעיקר רציתי לספר לה שבשמונה היה לי טלפון ממספר חסוי, ושיש לי תחושת בטן שצלצלו מהבנק.
"מה העניינים, אתה שואל? כמעט נהרגתי אתמול". היא תיארה באוזניי את עיקרי סיפור התאונה, ושוב לא היה לי אכפת אם חרגתי ממסגרת האשראי שלי או לא (התשובה לסקרנים: חרגתי).
"אני מצטער שלא עניתי לטלפון", התנצלתי, "זה נורא. זה כמו פרק בסדרה נחותה על רווקים ורווקות, שהגיבורה חוששת שאיש לא ישים לב אם היא תמות. מהיום והלאה אני ישן עם טלפון פתוח".
אלוהים אדירים, לא נעים להודות, אם חס ושלום זה היה נגמר אחרת, והבוקר לא הייתה עונה לי, עוד הייתי שולח לה וואטסאפ שאומר "מסננת? זונה". הספד ראוי.
"זה בסדר", היא אומרת, "סתם פתאום הבנתי שזה מוזר שלא דיברתי מילה מהרגע שזה קרה".
"כלום? לא מלמלת קצת מהפניקה? ולמה לא צרחת על הנהג האידיוט?".
"כי הוא היה ערבי. ואני שמאלנית עלובה ששומעת מבטא ערבי ולא יכולה לצרוח על האיש שכמעט הרג אותי, ואפילו לא ממניע לאומני".
כאמור, בשבוע החולף איש לא העז להתבדח על תאונות או על מוות, או להתלונן לידה על תתי-משברים כמו שיחות מהבנק או עליות מינוריות במשקל, שנשמעו לה, ובצדק, כמו הבלים גמורים.
לשמחתי גם זה השתחרר. הבוקר קיטרה באוזניי שהיא צריכה למכור כבר את האוטו, וצריך לעשות לו טסט ולפרסם מודעה ואין לה זמן בכלל..."
"נו, תגידי את זה".
היא גמגמה קצת, ולבסוף התרצתה והודתה: "בא לי למות".