בערב דיברתי איתה והיא נשמעה מאוד מדוכדכת.
"אני פתאום מבינה", היא אמרה לי, "שאף פעם לא גרתי לבד".
"דווקא כיף", ניסיתי, "את חוזרת מתי שבא לך, יוצאת כשבא לך. אף אחד לא שואל אותך איפה היית".
היא שתקה.
"זו בדיחה", הבהרתי את הבדיחה (מרוב שהייתה טובה כנראה).
"אני יודעת מאמי. אני צוחקת בלב".
איזה סיוט. מה הטעם לאהוב משהו שמת בסוף? וכן, ברור לי שגם בני אדם מתים, אלא שתוחלת החיים הממוצעת של חיית בית מבטיחה שכמעט תמיד אתה תבכה עליהם ולא להיפך. מן הסתם תעמוד יום אחד מעל גופתו של הכלב או החתול, ותחשוב בצער איך לא ילקק אותך יותר כשתחזור הביתה, וכולם מסביב יגידו לך שהדבר הכי חכם ברגעים האלה זה לקחת חתול חדש. מאה אחוז. יכול להיות שזה נכון אגב, אבל מיותר לציין שאם היית קוברת את בעלך, אף אחד לא היה ממליץ לך ליטול במהרה גבר חי שיסיח דעתך ממותו.
*
המנוח ואני לא ממש היינו BFF. אני מאוד מוגבל ביכולת שלי לתקשר עם חיות של אנשים אחרים. הכלבים תמיד נושכים אותי והחתולים תמיד מתעלמים ממני ואפילו דגי הנוי נופחים נשמתם וצפים במי האקווריום, בדיוק כשאני קופץ לביקור. כולם כנראה ניחנו באינסטינקטים - ובכן, החייתיים – כדי לזהות שאינני מקור מהימן לאמפתיה. שבמקרה הטוב אני חושש מהם, ובמקרה הרע נגעל מהם, ושבכל מקרה ארוחתם הבאה לא תגיע מכף ידי, ולכם אין שום בעיה לתת לה ביס.
עם זאת, הייתה לי חיבה רבה ללולי. הוא היה לבן ופרוותי ועדין מאוד, ושמר על מין ריחוק אצילי של בן מלכים, שבשלב מוקדם הבנו שמקורו בחרשות, לא בסנוביזם. החתול היה חרש לחלוטין. מובן שעולם שלם של משחקים מטופשים נפתח בפני תודות לחרשותו, כמו למשל לגשת אליו בזמן שהוא ישן (שזה רוב שעות היום) ולצרוח לו "לללווולללייי" לתוך האוזן, ולהתפעל בכל פעם מחדש מכך שאינו מתעורר.
"פלאי המדע", אמרה חברתי, "חרש שלא שומע. פריצת דרך".
"אבל איך תסבירי את זה שבפעם השניה שאני צורח לו לתוך האוזן הוא מיד מתעורר? אולי הוא שומע בדיליי? אולי כמוני הוא חווה את כל העולם שסביבו באיחור קבוע של כמה שניות?"
"ואולי הוא פשוט חש בכובד תבונתך בחדר והחליט להקיץ. הרי לא כל יום מבקר אצלו גאון".
פעם, כשנסעה לחו"ל, הפקידה בידי את האחראיות להאכיל ולהשקות את החתול, והעניקה לי למעשה ההזדמנות לעמוד מקרוב על גינוניו האריסטוקרטיים. מדובר בדיווה. למשל, הוא היה מעדיף להתייבש בצמא, ובלבד שלא ייאלץ לשתות מהקערית שלו. את המים הסכים ללגום רק מהברז באמבטיה, אחרי שנעמד ליד הכיור, ונעץ בי מבט מתנשא קצת כשואל, איך יכול להיות שעדיין לא פתחת לי אותו? גם שנא למשל לאכול כשמסתכלים עליו – קודם תשים לו את האוכל בצלחת, אחר כך תתרחק לסלון ותעמיד פנים שאתה מעלעל במגזין. אלה ההנחיות שנמסרו לי. ורק כשנדמה לו, לנסיך, שאף אחד לא עלול לתפוס אותו מבצע את אקט האכילה הארצי והנחות, יסכים לנשנש קצת.
היו לנו יומיים נחמדים יחד. צילמתי אותו הרבה, ושילבתי בתמונות ידידים מתוך אפליקציית החתולים באייפון, במה שלתפיסתי נחשב לפוזות מגרות.
"תראי", סימסתי לה לצד התמונה, "הכרתי לו מישהו".
"לא ידעתי שהוא גיי", ענתה.
"את כולם אני מפיל בסוף".
"חבל. כל כך חרש ופגיע. אני לא בטוחה שיש לו סיכוי טוב אצלכם בקהילה".
*
עם הזמן לולי הפך לפרטנר פחות זורם למשחקי החרשות והאפליקציות. בחודשים האחרונים היה חולה ונשם בכבדות, והיא רצה איתו לווטרינר אחת לשבוע, וחבשה אותו וטיפלה בו בעוד מגוון דרכים שוודאי מעולם לא העלתה קודם לכן על דעתה. תמיד ידעתי כאמור שחיות מתות בסוף, אך לא הבאתי בחשבון את השלב הסיעודי; את הרגעים האחרונים של החיה, כשניטל ממנה כל מאפיין של "מחמד", ואתה הבעלים, מוצא עצמך עצוב ועייף, וגם אם יש איזו אירוניה בכך שבסופו של דבר אתה סועד רק חתול ולא צאצא, אין בה כדי להסב לך נחמה.
אולי זו הסיבה בשלה אנשים לא ממהרים לאמץ חיות מחמד. כשלעצמי, לא אימצתי כיוון שתמיד חששתי מכך שיום אחד אוהב אותה פחות. צר לי אם זה נשמע אכזרי, אך אני מכיר את עצמי ויודע שאני מסוגל טו פול אאוט אוף לאב. ואז מה? זה לא בנזוג שאפשר להיפרד ממנו ולאחל לו כל טוב. זה רק חתול.
ובכל זאת, כעת אנחנו חושבים להכין ארוחת ערב לזכרו עם המאכלים שאהב: פסטרמה, טונה וחתיכות עוף שהייתה לועסת במקומו ומשליכה הרחק מעבר לכתפה (כי כאמור אדון קייט מוס החרש לא נהג לאכול ליד אנשים).
"אני מניחה", היא אומרת, "שבזמן הקרוב אני אזרוק הרבה אוכל על הרצפה, סתם מתוך הרגל".
"זה בסדר. בטוח שיש איזו עדה ברברית שאלה מנהגי האבל שלה".
היא מחייכת. תודה אלוהים, יש לנו חיוך. "אולי סוף סוף אני אוכל לשים שטיח בסלון", היא מביטה ברצפה העירומה בדירתה, וכלל לא נראית שמחה מכך שבקרוב תפרוש עליה שטיח.
אני כמעט אומר לה שאולי הגיע הזמן שתיקח חתול חדש, אולי שחור הפעם, ועיוור נגיד, ואז אני מבין שמה שאני באמת מאחל לה זה חתול שחי לנצח, וכאלה לצערנו עדיין אין.