א', חבר מאוד קרוב שלי, התגורר למעלה מעשר שנים בקיבוץ קטן בשפלה. בשנותיו הראשונות שם עבד בקיבוץ בשכר מינימום בעבודה חינוכית, ואחר כך יצא ללמוד ולעבוד מחוץ לקיבוץ והתגורר בשכירות באחד מהבתים במקום. לאורך השנים הקים משפחה, עם שני בנים קטנים ומקסימים, שהשתלבו בגני הקיבוץ.
לאחר כעשר שנים החל הקיבוץ בקידום פרויקט בניה בתוך תחום הישוב. א' ומשפחתו ביקשו להצטרף ולבנות את ביתם. לצורך כך החלו בתהליך קבלה לקיבוץ כחברים מתיישבים. הם נשלחו, על חשבונם, למרכז מיון, עברו ועדת קבלה ישובית שהמליצה לקבל אותם ולאחר שיחת קיבוץ עמדו להצבעה, עם שבע משפחות נוספות, רובן הגדול חדשות בקיבוץ. תקנון הקיבוץ חייב קבלת רוב של שני שלישים מהמצביעים. א' ומשפחתו קיבלו רוב קולות, אבל לא השיגו את יעד שני השלישים.
לפרנסי הקיבוץ הקטן ותושביו לא היה הסבר הגיוני לכך שתושבים שיכלו תיאורטית להמשיך ולחיות איתם עוד עשרות שנים, לא התקבלו על ידי החברים. הרמזים היחידים היו באמירה של אחת החברות: "כל אחד מצביע איך שמתחשק לו. אולי לא בא לי לראות אתכם בשביל", ותזכורת מהספרנית על אפיזודה בה אשתו של א' בדקה האם בכל זאת ניתן להוציא ליומיים ספר שמור, מה שמעיד על "קושי לחיות חיים שיתופיים".
השוואה זריזה בין משפחתו של א' ובין המשפחות האחרות שעמדו להצבעה מגלה שהם יוצאי דופן בדבר אחד: הם המשפחה המזרחית היחידה בקבוצה.
יותר גרוע מהפצצה האיראנית
כן, ככה זה. סקרים בנושא מראים בעקביות שאנחנו הישראלים מפנטזים על שכנים אשכנזים עשירים, עם ילד וכלב. הישראלי הממוצע לא רוצה לגור בשכנות לערבים, חרדים, מזרחיים ועולים. לכמה מאיתנו גם יש את הפריבילגיה הזו, בישובים חקלאים בכלל ובקיבוצים בפרט - מקימים ועדת קבלה ומכוונים אותה כמו שרוצים.
אחרי שבמהלך השנים האחרונות בג"ץ שחק את יכולת הסינון של הוועדות, הגיע חוק ועדות הקבלה, שקיבל תמיכה מנציגי ההתיישבות גם מחוץ לממשלה וגם מתוכה. החוק, שההצבעה עליו נדחתה השבוע, מאשרר את הזכות לסינון שרירותי של קהילות קטנות, ללא קריטריונים ברורים וללא חשיפה לביקורת. החוק מוצג כחוק המונע מערבים להתיישב בישובים קהילתיים קטנים, חקלאים ואחרים. אבל למעשה, השפעתו מזיקה עוד יותר. הוא מנציח, מאשרר ומחריף מצב בו אלפי דונמים מיושבים, במדינה הצפופה בעולם המערבי, חסומים בפני כשמונים אחוזים מאזרחי המדינה. מעבר לפגיעה הגסה בכל ניסיון לצמצום פערים וחלוקה שוויונית יותר של משאבים בישראל, שהשיגה שיא עולמי בפתיחת פערים חברתיים בזמן קצר, החוק מעודד את מגמת השבטיות המכלה כל פינה של סולידריות.
ההיסטורי מלמדת שהמחלוקת הפנימית היא הגורם המרכזי להתפוררות חברות. יותר מהפצצה האיראנית, יותר מהביקורת הבינלאומית, אנחנו עושים את זה לעצמנו. חברי הכנסת עומדים להחליט אם להטיל פצצה חברתית חקיקתית על החברה הישראלית השברירית. זו תהיה מכת מוות לאפשרות לבניית חברת מופת משותפת.
>> הפוסט הקודם שלי: ביבי רוצה לרוץ ולספר לחבר'ה
אבי דבוש הוא מנהל התחום הפרו-אקטיבי בשתיל ומרצה במכללה החברתית כלכלית