מאורעות סוף השבוע בתל אביב, שהסתיימו באופן מצער באלימות משטרתית כלפי המפגינים, כמו גם בפגיעה ברכוש בנקים, מייצרת את ההזדמנות לה חיכה נתניהו: ההזדמנות לצבוע את המחאה כקיצונית, אלימה, אנרכיסטית ושמאלנית. המאמצים שיצאו ממשרד ראש הממשלה במהלך השנה האחרונה, ונחשפו גם בתחקירים על הטוקבקים הממשלתיים, יכולים סוף כל סוף לשאת פרי. לא ירחק היום ש"נאום הוונדליסטים" יינשא, וכל ישראלי ממוצע וחיובי ירגיש שהזדהות עם המחאה מחייבת אותו להתפתלות והתנצלות.
הנכס הגדול של המחאה בקיץ 2011 היו קרוב לתשעים אחוזים מאזרחי ישראל שתמכו בה ובמטרותיה ובמאות האלפים שיצאו לרחוב. יתכן שמאורעות סוף השבוע ישחקו באופן משמעותי את התמיכה והנכונות של הציבור להשתתף באופן פעיל בקידום המחאה העממית.
אז לטובת כולנו, מספר תזכורות: המחאה החברתית פרצה בשל מצבנו החברתי. מצב בו התשתיות הציבוריות של כולנו נשדדות ומדוללות, ועוברות משליטת המדינה ופיקוחה לידיים פרטיות. המחאה החברתית פרצה כי תשעים ותשעת האחוזים לא יכולים לאפשר חינוך נאות לילדיהם, דיור, מזון ובריאות, בלי לשקוע בחובות כרוניים. המחאה החברתית פרצה כי הפערים החברתיים בישראל, החברה הקטנה, שוברים שיאים עולמיים, ונבחרי הציבור מזיעים ממש על מנת להרחיב אותם ואת עושרו של האלפיון העליון. המתנה האחרונה שמתכנן שר האוצר לחברות הגדולות במשק, בסך עשרות מיליארדי שקלים, בזמן שאנחנו נידרש לשלם עוד אלפי שקלים למע"מ, מיסים עקיפים ושחיקת קצבאות זקנה ושירותים ציבוריים בכלל, היא משל למדיניות המתמשכת.
המחאה עשתה אתמול את המעבר הסימבולי ממופע מחאתי כועס למאבק. היא עשתה מעבר ממסר כללי של צדק חברתי שיכול להיות מחובק על ידי כל המגזרים, למאבק מחודד על כוח. פעילי המחאה נדחפים אל הקיר שבולם כל ניסיון לשינוי בסטטוס קוו, למאבק על תזוזה של משאבים ציבוריים לטובת האינטרס הציבורי הרחב, לטובת הישרדות הוגנת של רוב אזרחי ישראל במערך החברתי הקיים. את האלימות אתמול משני הצדדים יש לגנות, אבל היא לא העיקר, ולא במלחמת מפגינים-שוטרים עסקינן. העיקר הם ההווה והעתיד של כולנו, עם שקיעה בהלוואות שהבנקים דוחפים לנו באגרסיביות ונצלנות, חצי עבדות לטובת טייקונים מתעשרים, עתיד פנסיוני לוטה בערפל וחוסר יכולת לתת לילדינו מה שבעבר ניתן לכל ילד ישראלי. מאבק למען אלה אסור שיבוא מתוך התנצלות והתפתלות, אלא בקומה זקופה.
בין עוטף עזה לשדרות רוטשילד
ומשהו אישי יותר: אתמול, להבדיל מאינספור אירועים והפגנות אחרות, נותרתי בבית לעקוב מרחוק אחרי האירועים. הסיבה הייתה הצורך להישאר עם המשפחה החוששת מן האזעקות באזורנו, עוטף עזה. במהלך הערב מישהו העלה תמונה של חברת כנסת שהשתתפה בהפגנה והלין על כך שהיא לא בשדרות או באשקלון. יכולתי לענות בלב שלם שאני שמח שהיא ואלפים נוספים שם, גם בשבילנו ואולי בעיקר בשבילנו, בקריאה לשנות סדרים חברתיים ולצמצם פערים בין פריפריה למרכז, בין מעמד נמוך ובינוני למעמד גבוה ובין קבוצות מוחלשות לבין בעלי פריבילגיות. אז צאו אל הרחוב והמרפסת, כי אחרת המדינה באמת קורסת.