ברוכים הבאים לחגיגת "שיאני השכר" במגזר הציבורי. מדי שנה הציבור הישראלי זוכה לחשיפה דרמטית של דו"ח השכר הציבורי. שר האוצר והממונה על השכר לא חוסכים מאיתנו אף פרט: מהקרדיולוג המרוויח מעל 100,000 שקלים, דרך מפכ"ל המשטרה והרמטכ"ל וכלה בפרשן לענייני ערבים בערוץ הראשון. כמובן שעובדי החברות הממשלתיות, בעלות הוועדים החזקים, כמו הנמלים וחברת החשמל, כיכבו אף הם. התגובה האוטומטית שלנו היא כעס: למה לעזאזל הם מרוויחים כל כך הרבה, ועוד על חשבוננו?!
הטקס השנתי הקבוע מזכיר את השאלה שנשאל מאמן קבוצת הבייסבול הטובה בתולדות הענף, הניו יורק יאנקיס, כיצד הם גורמים לכל יריב שמתמודד מולם לשחק כה חלש. התשובה הייתה: "הם מתבלבלים מהפסים". כך גם כולנו מתבלבלים משפע האינפורמציה הפיקנטית, הפסים, ומתעלמים מהעיקר, המשחק עצמו.
למשל, אף אחד לא מספר לנו ששכר ה"שיאנים" הציבוריים לא מדגדג את שכר השיאנים בסקטור הפרטי, מנכ"לים ויו"רי בנקים וחברות, המביאים עשרות מיליוני שקלים הביתה. אותו משרד האוצר החוגג מדי שנה ומסמן את שיאני השכר הציבורי, עומד כחומה בצורה בפני הגבלת שכר הבכירים בסקטור הפרטי. לא פלא שחוק הגבלת שכר הבכירים של שלי יחימוביץ' נקבר, ושאף אחד לא נחרד למשמע אמירות מופרכות של בעלי הון הטוענים כי "שכר הבכירים הגבוה לא קשור לפערים חברתיים" (אתם הבנתם את זה, ברוך?).
ומה עם עובדי הקבלן המנוצלים?
הנה עוד פרט שהכותרות לא מדגישות: השכר של מרבית העובדים בסקטור הציבורי נמוך מהשכר הממוצע. חצי מהם מרוויחים בממוצע כחמש אלפים שקלים בחודש בלבד. דימוי נתניהו על ה"רזה" (המגזר הפרטי) הנושא על גבו את ה"שמן" (הסקטור הציבורי) פשוט מופרך.
אותה ממשלה, האחראית לנתוני השכר, היא זו המתעקשת להוסיף ולהעסיק עשרות אלפי עובדים על ידי חברות קבלניות נצלניות, ללא מעקב ופיקוח מספקים. משום מה לא ראינו נספח לדו"ח המפרט את שכר המורים, השומרים, עובדי הרווחה והאחיות שהממשלה מעסיקה דרך חברות הקבלן.
נראה שהעיתוי של פרסום הנתונים איננו מקרי כלל וכלל. הסתדרות העובדים, המאגדת רבים מהעובדים בסקטור הציבורי, הכריזה על סכסוך עבודה, בדרישה להעלאת שכר לכלל העובדים. הרבה יותר נוח למשרד האוצר לנהל את המשא ומתן כאשר כולנו מסתכלים על ה"פסים" של שיאני השכר וחושבים: "למה, לכל הרוחות, שיקבלו יותר על חשבוננו?"
ובכלל, כאשר אנחנו מדברים על הסקטור הציבורי, למי אנחנו מתכוונים? למורים, לשוטרים, לעובדי רווחה, לעובדי הביטוח הלאומי, שירות התעסוקה, משרד הפנים ועוד ועוד. אנשים עובדים, שמחזיקים את השדרה של מדינה מתוקנת, וסוחבים את היומיום שלה על גבם. הם אלו שעומדים בחזית מול הילדים שלנו, מול המשפחות העניות והמנוצלות בחברה, מול מחפשי עבודה ומולנו, בסבך הביורוקרטיה הישראלית.
הם לא תמיד נחמדים. לעיתים הם לא מקצועיים או "פקידותיים" מדי. אבל גם אם יש מתוכם בודדים שמרוויחים יותר מדי, הם ודאי לא מושחתים ונהנתנים. מגיע להם להרוויח הרבה יותר. לטובתנו ולטובת ילדינו.
>> הפוסט הקודם שלי: אין בכנסת אף אחד שישמור על הציבור?
אבי דבוש הוא מנהל התחום הפרו-אקטיבי בשתיל ומרצה במכללה החברתית כלכלית