ואחרי כל זה, הרגשתי טעם רע מההשתלחות של שר אוצרנו, יאיר לפיד, על היורדים הצעירים לגרמניה. הגרסה היש עתידית של "נפולת של נמושות" תמוהה במיוחד כאשר נזכרים בסיבה שאלפי הצעירים מוצאים קסם בברלין ובגרמניה בכלל: יוקר המחיה.
העובדות הפשוטות הן: ברלין זולה ונוחה בהרבה מתל אביב. מדינת הרווחה הגרמנית אוהדת ומגינה בהרבה מתשתיות הרווחה בישראל.
איפה הייתם כשעידן עופר עזב
אם שר האוצר, כפי שהבטיח, היה מייצר שינוי בתקציב המדינה שקידם לשנים 2013-14 ניחא. אבל כפי שכולנו יודעים, מצב הדברים הפוך. אפילו לפיד בעצמו מבטיח רק דם יזע ודמעות לשנה וחצי הקרובות.
הבחירה האישית לנדוד ברחבי העולם לטובת חיים טובים יותר (מה שמגונה אצלנו כאשר מדובר באנשי אפריקה, אבל מילא) מגובה לגמרי בתפיסה הערכית שמייצג שר האוצר.
אם כל אדם לעצמו, למדינה אין כל אחריות על היחידים בחברה הישראלית והמבט הוא על "ריקי כהן" מדומיינת המייצגת חמישית מאזרחי המדינה, מה לנו כי נלין. אגב, כשעזב האיש העשיר בישראל, עידן עופר, הפוליטיקאים דממו.
כאמור, לבי דואב על הבחירה הזו, שבעים שנה בלבד אחרי האסון הנורא שחוללו הנאצים ותומכיהם בגרמניה, ועדיין אני מבין ומזמין גם את נבחרינו להבין: זכרונות שואה ופטריוטיזם צעקני אינם מספיקים. רק בנייה של חברה סולידרית, משגשגת עם תשתיות ציבוריות סבירות, יכולה להשאיר את צעירנו בישראל. ויפה שעה אחת קודם.