לרגל האביב שבפתח, בהתקרב תרועת הפסטיבלים, נחת עלינו רוגזו של פסטיבל שנתי חדש: חגיגות שכר הבכירים. עם פרסום דו"חות החברות הציבוריות על השנה הפיננסית שחלפה, כולנו נחשפים לשיאני השכר בחברות אלה, ולרווחים של חברות הענק הישראליות. שוב מתברר שהבנקים החיים על העמלות שלנו, וחברות המשתמשות במשאבי הטבע המצומצמים שלנו, גורפים מיליארדי שקלים רווח נקי בשנה.
שוב מתגלים כוכבים עולים חדשים בשמי הבכירים, ששוברים את שיאי השכר. נדמה שהסיטואציה דוחקת אותנו לפינה המאוסה של צקצוק הלשונות, שנתפס כמונע מקנאה. "בינינו, אחי", יאמר הציניקן, "היית מת להיות במקומם, להשתכשך בבריכה של כסף ולשים פס על העולם". אז זהו שלא. לא הייתי מתחלף איתם גם יום אחד. הקול הזה הוא שותף מלא למערכת המאפשרת את העוול.
אז אם כבר צקצוק, בואו נעשה את זה נכון וחד. כשמנהל מרוויח כמו מאות מעובדיו (במקרה של מנכ"ל כי"ל עקיבא מוזס, למשל, כמאתיים מרוויחי שכר ממוצע ולמעלה מכפול מזה ממרוויחי שכר מינימום), הדבר מתועב. מעשה שכזה מעיד על אטימות, חמדנות וחיים בבועה של נהנתנות אלפיונית, שאינה נוגעת לחיים ה"רגילים" בחברה. כשבעלי חברות ומקבלי החלטות מאפשרים לזה לקרות מסיבותיהם האנוכיות, הם פושעים מוסריים. לא פחות.
איך שלא מסובבים את זה - זה הכסף שלנו
להזכירנו, החברות הציבוריות עושות את הונן העקיף והישיר מכספי כולנו, המושקעים בהן בדרכים שרובנו כלל לא מודעים להן. הרי כשאותן החברות חוו את צילו של איום פיננסי מתקרב הם רצו אל נבחרינו, כדי לבקש רשתות ביטחון להונן המצטמק.
ואם כבר עקיבא מוזס, בואו ניזכר בדצמבר האחרון, ערב אישור חוק ההסדרים. חברת כי"ל שבניהולו הרימה מהומה רבה, כולל איומים פוליטיים וחזונות אפוקליפטיים של פיטורים המוניים, שכמובן לא התממשו. וכל זה למה? כי המדינה העזה סוף כל סוף, להחריג את כי"ל מחוק עידוד ההשקעות, המיועד למפעלים פריפריאליים בראשית דרכם, שאינם חיים על אוצרות הטבע של כולנו. משמעות ההחלטה - ביטול של סובסידיית ענק שהעניקה לחברה מאות מיליוני שקלים מדי שנה.
עצה חינם לחברת כי"ל: ברצונכם להגדיל עוד יותר את הרווח הנקי? שחררו את כולנו מעול משכורות הענק לבכירים שלכם. יש לכם "כסף מיותר"? השקיעו בעובדי הייצור, באזור בו אנו חיים ובעיקר בשיקום ים המלח, שנחנק מניצול יתר.
אפילו בארצות הברית, ערש הקפיטליזם, כבר דחפו יד לכיסם של הבכירים, וגם התאגידים העולמיים לא מאפשרים משכורות מנופחות בסדרי הגודל שאנו מכירים. רק בישראל. כשהממשלה מצד אחד נלחמת בהצעה להגביל את שכר הבכירים בחברות הציבוריות, ומצד שני בולמת העלאה של עשרות שקלים בשכר המינימום, מדשדשת בצעדים לצמצום העוני, ששובר שיאים עולמיים, ומתקמצנת על כל שקל במשא ומתן מול השדרה הערכית של חיינו המשותפים - מורות, רופאים ועובדות סוציאליות - היא נמשל מושלם למשל כבשת הרש.