אתם ודאי זוכרים את הבדיחה על האריה והשועל שמחליטים להציק לארנב, ומטרטרים אותו בשאלות הלוך ושוב שמזכות אותו במכות. כאשר הוא מערים עליהם, הם נאלמים דום לשנייה ואז מוצאים תואנה חדשה ("למה אתה בלי כובע?") ושוב מפליאים את מכותיהם.
בפרוץ הפסטיבל השנתי של הוצאות חברי הכנסת בתקציב "הקשר עם הבוחר", אני נזכר בבדיחה הזו, כמו גם בעיקרון שכנראה עומד נר לרגלי התקשורת הישראלית: "הטוב שבחברי הכנסת – רוצץ את ראשו". הדו"ח מפורסם בקול תרועה, והתקשורת מסמנת את הבזבזנים הגדולים (הפעם, עתניאל שנלר) ואת החסכנים (השר בני בגין, שלא הוציא שקל, ואהוד ברק, שהוציא 354 ש"ח יותר). וכבר אלה ואלה נזעקים לתרץ, לפרסם, להאדיר או להסתיר. כי כשהאריה והשועל מסתובבים בשטח, מי רוצה לחטוף מכות?
אז, ראשית, הפרופורציות: מדובר בתקציב הפעילות של חברי הכנסת. התקציב הזה, הודות להתעסקות התקשורתית האינטנסיבית, נסרק במסרקות של ברזל על ידי מבקר המדינה ויושב ראש הכנסת, שהגדירו כמה ועל מה ניתן להוציא. אבל אנחנו מכים גם במי שעומדים בכללים שקבעו הרשויות, רק בגלל שהם בלי כובע.
בנוסף, בואו ניזכר בהיקף הסכומים. מדובר על כמה עשרות אלפי שקלים לחבר כנסת לשנה. אלה חברי הכנסת שבחרנו כדי לנהל לנו תקציב של 350 מיליארד שקל בשנה. שם, משום מה, אנחנו נותנים להם הנחות ומניחים להם לחפף. עמוס טברסקי וזוכה פרס הנובל דניאל כהנמן, חוקרי הפסיכולוגיה הכלכלית, כינו את העניין "חוק המספרים הקטנים". התוספת לתקציב הביטחון בסך מיליארדי שקלים, או התוספת לחריגות בניית המסילה המהירה ירושלים – תל אביב (תבנה ותיכונן...) לעולם יעברו בכמה דקות, הרחק מהעין הציבורית ולעיתים גם באישון ליל. אבל כאשר יגיע תקציב הכיבוד לוועדות, בסך עשרות אלפי שקלים, תתגלע מלחמת עולם בחסות זרקורי המצלמות.
מה עוזר לנו ח"כ שאי אפשר לתקשר איתו?
אבל עזבו את הפרופורציות. בואו ניכנס למהות. לפי הקריטריונים שמשתקפים מאופן הסיקור, היינו מעלים על נס חבר כנסת שהיה מוותר על משכורתו, מכוניתו והאפשרות ללון במלון בלילות מליאה ארוכים (גם את זה יש לח"כים המושחתים, תאמינו או לא), והיה מתגורר כהומלס בגן הוורדים במשך כל ימי השנה. רצוי שהיה מוותר גם על תקציב הביגוד ומפגין את עליבותו וסגפנותו הנהדרת.
מוגזם, נכון, אבל מה מועיל לי השר בגין אם הוא לא טורח לשלוח אף מכתב מלשכתו, אין פרטי קשר סבירים אליו עבור אמצעי התקשורת או האזרחים, והוא איננו מקיים כנסים, לא שוכר לשכה מחוץ לכנסת, ואפילו לא מחזיק טלפון או מכשיר פקסימיליה? אילו מפתחות המדינה היו בידיו, כמשל, הרי היינו נדונים לחיות בשלטון חשאי ומנותק, גם אם חסכני.
אז כן, אני רוצה שעתניאל שנלר (ואל תחטטו. אין לי דבר איתו וודאי לא עם הפוליטיקה שהוא מקדם) יקיים סקר, שאלי אפללו יקים אתר אינטרנט ושלסעיד נאפע יהיה מנוי לאינטרנט. אני לא מחפש בזבזנים, אבל גם לא סגפנים. אני מוכן לשלם מה שנחוץ, על מנת שהנבחרים שלי יעשו את העבודה הטובה ביותר, ללא שום תירוץ ויהיו מחודדים, ערניים וקשובים, גם כשההחלטות על מיליארדי השקלים מגיעות לפתחם.