מעתה אנו צפויים למלל שעוד ינתח כיצד חקירה של קרוב לעשור הסתיימה בסגירת התיק הכבד ומלא השרצים של חברות הקש הליברמניות וכיצד זה היה קשור להגשת תיק "רעוע וקטן". ואולם, בין בליל המלל הפרשני- משפטי-פוליטי, מהדהדת תובנה אחת: בית המשפט לא יעשה לנו את העבודה.
מערכת המשפט הישראלית היא מרכיב חשוב בשלטון החוק והדמוקרטיה. אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, טוענת היהדות. אבל, מערכת המשפט איננה תחליף לשיח ולהכרעה הפוליטית-ציבורית. לעיתים נדמה שהכוחות בחברה הישראלית התומכים בסובלנות, חיבור ותקווה ולא שיסוי ושנאה, בוחרים ברפיסות ופחד בספירה הציבורית ומצפים שהשופטים יוציאו עבורם ערמונים מהאש.
את המאבק בכוחנות ובגזענות של היחיד "שיודע לדבר ערבית" ושרואה בכל אומות העולם "או"ם שמום" אינסופי (אבל דורש את תיק החוץ) צריך לעשות בעיקר בשדה הציבורי. להביא להיחלשות שלו בקלפי, לפרק את הקשר בינו ובין הקהילה שבשמה, כביכול, הוא מדבר. לבלום את הקומבינות הפוליטיות שלו, נוסח החיבור לליכוד שהפכו אותו לקיצוני ואנטי דמוקרטי וקומבינת ליאון, שתחילתה בנקמנות וסופה בסימון מגבלות הכח הליברמני.
הדרך לבלום את הזרם הזורע פחד וקוצר שנאה היא להתארגן. חברתית ופוליטית. להושיט יד לכוחות ימין התומכים בערכים אוניברסליים ויהודיים של צדק ושוויון. לבודד ולהוקיע תופעות המבקשות לייהד מיעוטים, למחוק חרדים, למערב מזרחים או להתנשא על שחורים. להרחיק את נציגי הזרם הפוליטי השונא ממוקדי השפעה: את אריה קינג מהמועצה בירושלים, את גפסו מראשות עירית נצרת עלית וכל שונא ומחרחר פילוג. כל זה יעשה על המגרש הפוליטי.
כל מושחת שיסרח ראוי להישפט ולשאת את עונשו וקלונו. שמאל או ימין. אבל מערכת המשפט לא תנצח את המאבק נגד השנאה והגזענות ולטובת שוויון, דמוקרטיה ושותפות בין הקבוצות המרכיבות את החברה הישראלית.
אז אל יצטערו המצטערים ואל יחפשו הפרקליטים הרשעות במקומות לא נחוצים. אין קיצורי דרך ואת הויכוח הנוקב נצטרך לקדם ולמצות. ואם חפצי חיים אנחנו, אז ננצח.