מחירי הדלק מטפסים עוד שלב, וכולנו כמרקחה. כאשר אנחנו נזכרים בימים בהם הספרות האמירו עד ארבעה שקלים לליטר, הלב נחמץ. אמש חווינו עוד ערב דרמטי, כאשר על רקע הפגנת הלפידים שדרשה צדק חברתי, הגיב נתניהו במהלך של הפחתת חמש אגורות ממחיר ליטר דלק והשאיר אותנו במין תהיה של ילידים, שסחרו איתם בחרוזי זכוכית והם עוד אמורים להיות מרוצים.
על מנת להימנע מהפארסה החודשית, חשבתי שמתוך אזרחות טובה ראוי להציע עסקה לראש ממשלתנו. אני מוכן ואני משוכנע שאוכל לשכנע קהלים רחבים יותר, להוסיף, כרגע, שלושים אגורות למחיר הליטר.
בתמורה אני מבקש השקעה מסיבית ויעילה בתחבורה ציבורית, כולל סבסוד מחירים, הבטחת פנסיות וקצבאות זקנה הולמות, תחום בו אנחנו מהנמוכים במערב, השקעה מסיבית בתקני מיטות בבתי חולים, שלא נמשיך להתגולל במסדרון והשקעה מדויקת ומחוללת שינוי בחינוך. זה הכל. עסקה הוגנת, לא?
שכן, בעוד הכעס של כולנו על מחירי הדלק, שמרצדים לנו מול הפרצוף פעמיים-שלוש בשבוע, הוא מובן לחלוטין, הוא גם מונע מאתנו ראיה של העוולות הגדולות. כמה נוח לממשלת ישראל שאת המטבע אנחנו מחפשים מתחת לפנס, בעוד שאת העניינים העמוקים והשורשיים, שהביאו בשבוע שעבר אפילו את בנק ישראל להתריע על פתיחת פערים חברתיים וגידול בעוני, כולנו מזניחים – ובראש ובראשונה נבחרינו.
מחירי הדלק, אם יגולגלו רק על הנהגים הפרטיים, הם מס פרוגרסיבי יחסית, כלומר: כזה הפוגע בעיקר בעשירונים העליונים. לא שאני טוען שהעשירונים הללו מצליחים ממש לחיות, בימים טרופים אלה. השקעה הולמת בתחבורה ציבורית, בחינוך, בבריאות וברשת הביטחון הפיננסית שלנו לעת זקנה, יכולים להיות תגמול הולם למיסוי הגבוה. עד אז יישאר המיסוי הגבוה והייחודי, ביחס למדינות המערב האחרות, שערורייתי. עד אז ניתן לנתניהו להלך עלינו קסמים בחרוזי הזכוכית שלו וב"העלמת" עוד חמש אגורות ממחיר שלא היינו אמורים כלל לשלם.