למי שלא ניחש, השר הוא שר כלכלתנו, נפתלי בנט. לפני כשנה הוא סירב לתת מענק של שלושה מיליוני שקלים למפעל "נגב טקסטיל", מוסד שדרותי ותיק. הוא הבטיח שכל העובדים ימצאו עבודה במהרה. המציאות המרה היא שרובם מובטלים כמעט שנה, לאחר עשרות שנים של עבודה. כולם גוררים למעגלי קושי את משפחותיהם.
ואותו שר בדיוק הגיח לביקור באותו אזור תעשייה, כמה עשרות מטרים מהמפעל הסגור. הוא הגיע על מנת לבקר במפעל שספג רקטה ישירה בעצם ימי מבצע 'שובו אחים' ונשרף כליל. במהלך שיכול להוות מופת לאטימות.
האמת היא שבנט הוא לא העניין. הוא רק הסימפטום.
הסוד הגלוי באזורנו, "עוטף עזה", הוא שהימים הקשים באמת לרבים מאיתנו הם ימי השגרה, בין המבצעים. אלו הימים בהם איש לא "מחבק את הדרום" והחברה הישראלית מעדיפה לסובב את העיניים מאלו שגרים ליד לוע הר הגעש העזתי ומשלמים את מחיר הסכסוך הבלתי פוסק.
ירי על שדרות הוא טפטוף - רקטה על ת"א? מטח
ברגע אחד קסום נעלמים כל גדודי האנשים הטובים באמת, שהגיעו להתנדב, להופיע, להושיט יד. ברגע אחד כל זרם ההצעות להפוגות והנחות (שכבר הפך די מאוס, חייבים להודות) נמוג. ואיתם גם התמיכה בעסקים הקטנים, שקרסו בחודשיים האחרונים. ואיתם גם גדודי העיתונאים והצלמים.
רבע שעת התהילה הקרקסית תמה ומתחילים החיים. ובהם, מה לעשות, מדינת ישראל לא מצליחה לייצר קו תחבורה סביר משדרות לירושלים. ובהם היא כושלת מלאפשר מוקדי חירום רפואיים. ובהם היא לא מצליחה לסייע לשיקום מרכזים מסחריים. ובהם היא מעדיפה עסקים גדולים מן המרכז על הכלכלה המקומית שלנו שיכלה לשגשג עם דחיפה קטנה.
הירי האינטנסיבי לא החל עם ההכרזה על מבצע ואין דבר השנוא על תושבי האיזור יותר מהביטוי "טפטוף"', כאשר כל שתי רקטות לתל אביב הן "מטח על גוש דן". החודשיים האחרונים הביאו רבות ורבים מאיתנו להתרוששות כלכלית. כל ה"הפוגות", השהות הביתית הכפויה ואובדן ימי העבודה, עלו לנו באלפי שקלים. המחירים אינם רק בנפש. קשה להניח, לאור הנסיון, שיש מי שייתן יד למאמץ אפור ונחוש ליצירת שגשוג אזרחי אמיתי בעוטף עזה.
ולא. זו אינה בכיינות. אנחנו זקופי קומה ובחודשיים הללו הצלחנו גם לתת. לקהילה, לחיילים שהתארחו כאן, למסגרות החינוכיות שהחזקנו בכוחותינו. נוכל לכל אתגר. ואנחנו גם מכירי תודה על הטבות נדיבות של המדינה. ועדיין, הרשת מלאה חורים וכל כך הרבה נופלים בהם. ועדיין כל מי שחלש, מתוקף נסיבות החיים, לא מקבל כל תנאי בסיסי על מנת שיוכל להרים ראש.
כאשר אנו חווים איזורי כאב בחיינו אנחנו מסובבים את הראש. מדובר במנגנון טבעי. כך גם מתרחש בתקופות "ההפוגה", כאשר מי שאיננו חווה את הפצמ'רים, איומי המנהרות והרקטות ה'מטפטפות' שוכח 'לחבק' אותנו.
אז דווקא עכשיו זה הזמן להתחבר לאזור שהוא חגורת הביטחון של כולנו. חגורה שחייבת להיות מבוטחת חברתית. להתחבר לנורמליות. לשגרה. לכלכלה המקומית. למאבקים למען האפשרות לקחת חלק. תבואו אתם לבקר, לאחר שאירחתם אותנו. דווקא עכשיו.
ולשריה ויועציה של המדינה: בזה תיבחנו. בתקציב 2015 שחייב לתת יותר משאבים לחינוך, רווחה, בריאות, דיור ותחבורה. בעוטף עזה ובכל מקום אחר. בתקציבים שיבואו אחריו. כי לא האדם שבטנק ינצח (לבדו), אלא החברה שמאחוריו. עזרו לעני, לצעיר, לבעל המוגבלויות ולאנשי העסקים הקטנים, לשגשג. אם יהיה לנו ה"למה" להיות כאן, בישראל ובאזור צפון הנגב, נוכל להמשיך לעמוד זקופי קומה מול כל "איך".