עוד פרט: חברת גנדן של דנקנר (באמצעותה הוא שולט באי.די.בי) חייבת כחצי מיליארד שקלים לבנק לאומי. אני, לקוח של הבנק כבר עשרים שנה, חייב הרבה פחות. כמה מאות שקלים למשכנתא ועוד כמה הלוואות קטנות (ודאי במונחי דנקנר). מיותר לציין שאף פעם הבנק לא הגיע אלי, אלא זימן אותי אליו. פקידות חביבות התקשרו להתריע על חריגות, להציג סגירת סכומים זעירים לפקדונות (שמייצרים ריבית עלובה), או לקדם הצעות "קוסמות" להלוואות.
אז הגיע הזמן. החלטתי. זה לא אני, אלא בנק לאומי. אני עוזב אותך בנק יקר. לאחר שעברתי איתך את הטקס הקפיטליסטי האולטימטיבי של פתיחת חשבון בגיל שש עשרה, שרדתי איתך תהפוכות כלכליות וקניתי (לך?) בית צנוע, שמאפשר לי בטחון שברירי דמיוני כמעט, למשפחתי.
ניפרד כידידים?
אתה שרודף אחרי, באמצעות פקידות חביבות, באמת חביבות, כדי להציע עוד הלוואה ועוד סגירת סכום ועוד עמלה. בעיקר עוד עמלה. שורה ועוד שורה. אתה שבחרת לתת מהכספים שלי שכר שיא ליושב הראש, מאה שבעים ושלושה אלף שקלים לחודש. זה אתה שמממן באופן מופקר את מסעות הרכש והבזבוז של טייקונים. מכספי. אלה שאחר כך עושקים אותי דרך תספורות ודלדול כספי הפנסיה שלי. אלה שמקבלים פגישות אינטימיות עם ראשי הבנק, ממש מעל ראשי העמל לטובת הריביות הרצחניות שהשתת עלי. זה לא אני. זה אתה, בנק לאומי. אחרי עשרים שנה יחד, הגיע הזמן להיפרד.
אני בטוח שתסכימו איתי שצריך להימאס לכולנו מהדרך המופקרת בה סוחטים מאתנו מיליארדים שמועברים ישירות לכיסי טייקונים, המקדמים פרויקטים הרסניים שנוגסים בתשתיות חיינו ואחר כך לוקחים מאתנו מהכיס השני, ב"תספורות" ושאר המצאות. מגיע לנו בנק חברתי שלא מוריד לנו את הראש בריביות ועמלות, משקיע את כספינו בהשקעות עם אחריות חברתית וסביבתית, מעניק אשראי מפנק דווקא לעסקים קטנים ובינוניים, שמצמיחים אותנו ולא הורסים אותנו, ולא רודף את חייביו הקטנים, כאחרון עברייני השוק האפור.
לא בכל יום עוזבים בנק, אבל חייבים כתובת כדי לעבור אליה. אם אתם רוצים להצטרף למסע הבנקאי של כולנו, הצטרפו לקבוצה: הבנק החברתי הראשון!