הקרב על עתיד ערוץ 10 מתלהט, בישורת האחרונה למועד החזר חובות בעלי הערוץ למדינה. הוויכוח הפוליטי ממוקד כרגע על ציר כחלון-נתניהו. משה כחלון, שר התקשורת, החריף את התבטאויותיו כנגד סגירת הערוץ, בעוד נתניהו מגבה את התהליכים להחשכתו ומואשם כי הוא עושה זאת בשל עצמאות יתר של חברת החדשות של 10.
אמש, בהתבטאות "חברתית" של כחלון בנושא, הוא נימק את עמדתו בעובדה שלרבים מתושבי ישראל הזיפזופ מול מסך הטלוויזיה הוא הבילוי היחידי. אילו אנשים, הסביר כחלון, שאינם יכולים לאפשר לעצמם בילוי בקולנוע או בתיאטרון ולפיכך החשכת הערוץ תהווה פגיעה קשה במיוחד באותם האנשים.
סבא שלי היה אומר על זה "ישמעו האוזניים שלך מה שהפה שלך מדבר". שר בממשלת ישראל, שמחזיק גם בתיק הרווחה, מצהיר שלרבים מאתנו תרבות הטלוויזיה היא היא תרבות עם ישראל, עם הסגולה, בשנת 2011.
החלק השני של המשפט חסר. כמובן שמדובר באחריות, בראש ובראשונה, של המדינה. האפשרות לרווחה תרבותית מגוונת ומשמעותית צריכה להיות זכות יסוד במדינה שמנופפת יום ולילה בשגשוגה ועושרה, ביחס למדינות העולם האחרות.
אכן, תרבות במיטבה
כזכור כחלון, שנחשב במידה לא מבוטלת של צדק כשר החברתי בממשלת נתניהו, הוא מי שבעיצומה של המחאה החברתית הצהיר שלא יהיה זקן רעב או סובל מקור בקדנציה שלנו במשרד הרווחה. אבל כאשר המחאה ההמונית נרגעה, אותו כחלון הרים את ידו בכנסת נגד חוק יסוד: זכויות חברתיות, שדחפו פעילים וארגונים חברתיים. אכן, תרבות במיטבה. אם זהו הסמן החברתי בממשלת ישראל, מה לנו כי נלין על נתניהו ושטייניץ?
הדברים קשורים, כמובן, באופן הדוק. אם החדשות, אך גם גודש הריאליטי, של ערוץ 10 הם הבילוי היחידי של תושבי ישראל, ודאי הרבע שחי מתחת לקו העוני, אם הזיפזופ הוא עולמם התרבותי, אזי גם נתניהו צריך להילחם בכל כוחו על ריבוי ערוצים, רצוי ערוצים בידוריים, לכלל העם. יזפזפו ולא יצאו לכיכרות, זו חכמת הבייגלה של הפוליטיקה הפופוליסטית, ראו מקרה איטליה.
כחלון, לעומתו, כדאי שיתעשת ויפעל לרווחה תרבותית, לאפשרות של כל אישה ואיש בישראל ליהנות מהצגה, סרט והופעה איכותיים, על מנת שהזיפזופ לא יהיה התוכן היחידי שבחיינו, מעבר למלחמה ההישרדות הכלכלית היומיומית.