ביום שישי האחרון צוין בישראל אירוע בינלאומי חשוב. לא, הכוונה היא לא ל"חתונת השנה" של ויליאם וקייט (אני תוהה - האמנם העולם עצר את נשימתו? מילא...), אלא לחג הפועלים המסורתי. אמנם האחד במאי חל היום, אבל בשביל הפועלים זהו יום עבודה.
למרות ההשתתפות של כמה אלפי אנשים בצעדות בתל אביב, חיפה, ירושלים ובאר שבע, אני מניח שלרובנו היום הזה חלף ללא רושם מיוחד. מבוגרים מבינינו עוד זוכרים את הצעדות ההסתדרותיות רבות הרושם, שהפגינו את כוחם של הועדים הגדולים וגם של המפלגה האם, מפא"י. אבל גם הזוכרים וגם הצעירים ודאי שואלים מה הרלוונטיות של יום כזה לחיינו הסוערים במרחב הישראלי.
נתחיל במסר הפשוט והבהיר של היום הזה: לכו להתאגד! התשובה למצוקת המעמד הבינוני, ללמעלה משליש מהעובדים שנמצאים מתחת לקו העוני (שיא מערבי חדש!), לפערים ההולכים ומתרחבים, לשכר הבכירים המלבלב ללא קשר לביצועים כלכליים בחברות ציבוריות, להפרטת הרווחה, הבריאות והחינוך של כולנו, להתעלמות מזכויות עובדות ועובדים ואפילו להתייקרויות המתרגשות ובאות עלינו חדשות לבקרים, היא ההתאגדות.
כל אחד במקום עבודתו צריך לשבור את מחסום הפחד, האדישות והניכור, להבין שהשלם גדול מסכום חלקיו ולדאוג להקמת איגוד מקצועי, דמוקרטי ככל שניתן, או להשפיע ולהיות מעורב באיגוד הקיים ממילא במקום עבודתו. הנתונים החותכים מבהירים: רק עובדים מאוגדים מרוויחים בדרך שמאפשרת קיום בכבוד. התוספות לעובדות הסוציאליות, הסכמי השכר החדשים למורים, התוספות במגזר הציבורי ושיפור התנאים לפרקליטים, לא היו מתרחשים ללא פלא ההתאגדות.
מישהו פה מרוויח (וזה לא אנחנו)
האחד במאי מציין את היום בו פרצה שביתה בשיקגו על רקע הדרישה להגבלת יום עבודה לשמונה שעות. השביתה דוכאה באלימות, כולל עשרות עובדים הרוגים, אבל השיגה את מטרותיה. 125 שנה לאחר מכן, אנחנו בישראל יכולים רק לחלום על יום של שמונה שעות עבודה - אנחנו שניים רק ליפן בעומס העבודה, וגם זה רק בהיבט הפורמלי. רוב חברותיי וחבריי עובדים למעלה מחמישים שעות בשבוע, ללא תגמול הוגן.
נכון, כשאנחנו שומעים על אחד במאי ועל איגודים, יש לנו בראש דימוי אנכרוניסטי של קשישים מנופפי דגלי ברית המועצות או עובדי חברת חשמל שרק מחפשים שאלטרים להוריד. אבל מי שמטפטף לנו את הדימוי הזה, הוא מי שמרוויח ממנו.
בשם הדימוי הזה משגשגת בישראל עבודה קבלנית. בשם הדימוי הזה נזעקים שרי ממשלה להגן על בכירים המרוויחים עשרות מיליוני שקלים בשנה, על מנת שחלילה לא ירוסן שכרם. בשם הדימוי הזה מספרים לנו שהכלכלה הישראלית צומחת ומשגשגת, בעוד שהשגשוג היחידי הוא בעוני ובפערים החברתיים. מספרים לנו שאין אפשרויות אחרות, אבל במקומות רבים בעולם כלכלות משגשגות, עם פערים קטנים בהרבה, עם שיתוף עובדים בהכרעות על מקומות עבודתם ועם השקעה בתשתיות ציבורית, חינוך, דיור, בריאות ורווחה, על חשבון ניפוח בלתי מרוסן של חשבונות בנק של מעטים.
אין צורך להיות קומוניסט אדום, או אפילו סוציאל דמוקרט אדוק, על מנת לצאת ולדרוש את המינימום. תמורת עבודה לתוכה אנחנו שופכים את מרבית זמננו, את כוחות הנפש והגוף שלנו, את ההזדהות, היצירתיות, והמיקוד. אנחנו רוצים חיים בכבוד. עובדות ועובדי ישראל, התאגדו!