הבעלים קורא ומהנהן ואז אומר: "חסר כאן פרק. לא יכול להיות שזה הכל". אתם נזעקים: "יש כאן הכל. מה הבעיה?". הוא או היא מסתכלים עליכם בתמהון: "מה היעדים של כל ההשקעות הללו? כמה תנועה תהיה לתוך החנות? מה תהיה שביעות הרצון מהעובדים? ובעיקר, כמה נמכור ונרוויח יותר?".
קחו את אותה סיטואציה לכל תחומי העבודה, ההתנדבות והעשייה שלנו. טריוויאלי, נכון? הרי לא יעלה על הדעת לייצר השקעות ועשייה, ללא מטרות ברורות ויעדים מוגדרים ומדידים. אז מה שעובד עבור כולנו ברמת ההתנהלות התעסוקתית, ההתנדבות ואפילו בבית (בניהול התקציב המשפחתי או האישי, למשל) לא עובד במספרים הגדולים, העצומים, של כולנו, בתקציב המדינה.
408 מליארד שקלים (408,000,000,000 ₪) תשקיע השנה המדינה בתחומים השונים, מביטחון, דרך חינוך, רווחה, בריאות, דיור, קליטה, סביבה וכו'. הכסף של כ-ו-ל-נ-ו. הקופה שלמענה אנחנו משלמים ביטוחי בריאות, ביטוח לאומי, מס הכנסה, מע"מ ועוד ועוד. הארנק המשותף.
אם ילדה בשמלה אדומה ושתי צמות תשאל "למה?", לא תוכל הממשלה לענות. אז כן, יש השקעות בתחומים השונים ולעיתים אפילו מטרות ברמת התפוקות (במקום 300 ילדים בסיכון בפנימיות מסובסדות, יתוקצבו 500), אבל תשובה לשאלה הפשוטה: "מה כל זה ישיג?" - אין. לא יאומן ממש, אבל אין.
תלמדו מטוני בלייר, או מאליס בארץ הפלאות
בואו ניקח, לדוגמה, את העוני. הארץ געשה על העובדה שישראל הפכה לשיאנית העוני בעולם המערבי. צקצוקים וכותרות. שר הרווחה מיהר להודיע שלתקציבו יתווספו 200 מליון ₪ (הוא שכח להזכיר שקוצצו שלושה מיליארד בקצבאות הילדים, אבל זה עניין אחר). הוא לא נקב ביעד המדיד והמוגדר של רמת העוני הצפויה בסיום שנות התקציב 2013-2014.
אותו הסיפור גם לגבי הוזלת מחירי הדיור. כמה דיבורים ונאומים הושחתו בעניין בבחירות ולאחריהן. הממשלה ושר השיכון לא נקבו ביעד המדיד והמוגדר להוזלת מחירי הדיור. ניחשתם נכון. אותו הסיפור לגבי שיעורי התעסוקה, שיעור הזכאים לתעודות בגרות ואפילו מספר מיטות האשפוז ומספר האחיות במערכת הבריאות.
זו לא טעות. זו מדיניות. הרי קל בהרבה להתנהל באופן שכזה, ללא מחויבות ליעדים וללא מעקב ציבורי אמיתי. מה שלא היינו מרשים לעצמנו או לכל עובד זוטר בארגון עסקי או חברתי, אנחנו מאפשרים לנבחרים שלנו, אילו שמנהלים את קופת הציבור הענקית.
בעניין אחד יש תחזית ועליה מושחתים אינספור פגישות במשרד האוצר, בנק ישראל ובממשלה: יעדי הצמיחה והגירעון. אבל תקציב הוא אמצעי וכלכלה היא כלי. השאלה היא לטובת מה.
אגב, דוגמאות מהעולם לאיך זה עובד, לא חסר. קחו לדוגמא את ממשלת הלייבור, בראשות טוני בלייר, שעלתה לשלטון בסוף שנות התשעים. הלייבור הבטיחו בבחירות לצמצם את מספר הילדים העניים בחצי. תוך שלוש שנים הם עשו זאת. בהשקעות בחינוך, בתכניות הכשרה תעסוקתית ובתוספת תמיכה באוכלוסיות מוחלשות. כפי שאמר החתול לאליס בארץ הפלאות, "אם לא נחליט לאן אנחנו רוצים להגיע, אין זה משנה באיזו דרך נלך". נתניהו ולפיד, לתשומת ליבכם.