אז נמשיך בעוד סיפור אישי ואמיתי לגמרי, כי "האישי הוא הפוליטי", כך לימדו אותנו מורותינו הפמיניסטיות. אתמול אחר הצהריים התעוררתי מחלום מפעים. בחלומי התפללתי עם משפחתי בבית הכנסת של סבי ז"ל. הוא עמד לידי, עטוף טלית, וחייך אלי בחום. בשלב מסוים הוסבר לי שבן דודי מנסה לקדם שויון מגדרי בתפילה. ואז הוצא ספר התורה וראשונה עלתה דודתי וקראה, לראשונה אי פעם בבית הכנסת. מיד כשסיימה פצחתי בניגון שמח, הנהוג בבתי הכנסת. בתחילה כולם נבוכו, אבל אז הצטרפו והחלו להשליך סוכריות. לקריאה האחרונה הוזמנה בת דודתי. היא ביקשה ממני לעמוד לידה עם הקטע ולסייע לה לקרוא בו באופן מדויק. הסכמתי בשמחה וגאווה, אבל לפתע הקטע נעלם מהסידור. כשביקשתי מהגברים לסייע, ראיתי שהם יושבים בצד מסביב לשולחן עמוס אלכוהול וכיבוד. אישה אחת הסתובבה וסידרה את בית הכנסת. התחושה הייתה, כמו בסיפורי האר"י שמנסה להחיש את הגאולה, שהייתה שעת רצון שחלפה, הזדמנות שנגוזה.
אני מניח שהחלום הזה מחזיק בגרעין את המתח של היות פמיניסט. מצד אחד אני שם בלב ובנפש. בעד שוויון והעדפה מתקנת בתעסוקה, בשכר, בבריאות ובסביבה. בעד תיקון תרבותי עמוק של הסטריאוטיפים הכובלים הנשקפים מפרסומות, מדימויים טלויזיוניים, מסיפורים חברתיים העוברים בין המילים.
מצד שני, אני מוצא את עצמי כבעל הכוח שצריך לוותר עליו. כבעל הכוח שצריך ליישם את עקרונותיו גם על עצמו. קרי: להיות מוכן להיאבק על שכר שווה לקולגה, לפני העלאת שכר לעצמי. לעבוד עוד על המודל הלא פשוט של אחזקת בית וגידול ילדים, מול ועם אשתי היקרה. לעבוד על הדימויים האישיים שלי שעלולים להפוך אישה לאובייקט אימהי/מיני/טיפולי ולהנמיך נשים שונות בחיי. זה האתגר.
אני הגבר היחידי בוועד הכיתה של הבן שלי. אזורי ספר נוטים להיות שמרניים. בשבוע שעבר הרמנו שוק קח-תן ואחריו צפייה מפנקת בסרט. היה כיף אמיתי. כשהגעתי ברגע האחרון (אשתי לא הרגישה טוב ובשדה המטלות קל לי, אולי לגברים בכלל, להיות שוויוני ויותר מזה) כל חברותי לוועד כבר עסקו בהכנות. כשביקשתי לסייע פטרו אותי בחיוך. עוד ניסיון הניב הערה מגדרית. הנה המקומות בהם אנחנו נדרשים לפמיניזם. גם מול נשים. גם מול חברות וחברים. ובדרך שלא תנופף בדגלים ותזרוק את הרעות לפח. לא בהזרקת צדק לוריד.
לא מזמן החלטתי לתקן עוול היסטורי. בתפילת ערב שבת אומרים הספרדים את משניות "במה מדליקין". בין היתר הן כוללות משנה מקפיאת דם על "שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן. על שאינן זהירות בנידה ובחלה ובהדלקת הנר". קטע שקראתי כילד ורק כמבוגר הבנתי כמה קשה ומעוות לשים טקסט כזה בפיות ילדים.
החלטתי להוריד את הקטע אצלנו בבית הכנסת בברור חיל. אמון על פמיניזם מזרחי מסורתי, לא הפכתי את השולחן, אלא השגתי הסכמות. תמיכה ספגתי מהפדלחו"שיות הנהדרות (ממחוללות המהפכה העמוקה של הפמיניזם הדתי). כיום ממשיכים לקרוא את הקטע, ללא המשנה הזו.
אין פואנטה לפוסט הזה. מדובר במלאכת חיים פמיניסטית, המקודמת ומצליחה רק תוך שיתוף פעולה עמוק, גם אם לא קל, בין נשים וגברים ומה שביניהן/ם. יום האישה תם. בואו נחגוג שנים לנשים ולגברים הנהדרים בחברה האנושית המחויבים באמת לתיקון עצמם ותיקון העולם.