מערכת הבריאות בישראל חולה. זו הקלישאה הכי נכונה במקומותינו בימים אלה. סכסוך עבודה של קרוב לשנה נגמר בהסכם שמבעיר את השטח מצד המתמחים. רופאים בכירים, שתומכים בהם, מאיימים לעזוב את הרפואה הציבורית והכל – והנה עוד קלישאה נכונה – על גב החולים. השבוע האחרון סיפק לנו אשנב הצצה ציבורי למצב הקשה של המערכת.
מותו של אלי הורביץ, מגדולי אנשי העסקים והתעשיינים הישראלים מאז ומעולם, העלה לפני השטח את דרך הטיפול, ה"אטום" לדברי המשפחה, שקיבל במערכת הציבורית. הורביץ, שביקש מרופאיו טיפול כ"אחד האדם", קיבל למרבה הטרגדיה טיפול כזה ונפח את נשמתו עם עננות של חשד לרשלנות רפואית. האיגרת שמיהר מנהל בית החולים "שיבא" לשלוח לעובדי בית החולים בנושא, חושפת עוד טפח מהמצב הקשה של המערכות הציבוריות שלנו. במכתב מתנצל מנהל בית החולים על שנבצר ממנו לתת יחס אישי להורביץ, כפי שהוא נוהג לעשות ב"מקרים דומים". בכל זאת, מוסיף המנהל, הוא שלח את סגנו ללוות את המקרה ומתאר את השתלשלות העניינים עד מותו של הורביץ, באופן שהמשפחה דוחה.
מעבר לויכוח האפיזודי והטרגי, במונחי משפחת הורביץ, המקרה הוא סמן והזדמנות. הוא סמן לאי השוויון הגובר והולך במערכת הרפואה הציבורית. אלי הורביץ היה צריך לבקש במפורש שינהגו בו כאחד האדם, ולא קיבל, לדברי מנהל בית החולים, את מבוקשו. רובנו למדנו על בשרנו או בשר הקרובים לנו מה המשמעות הקשה לעיתים של להיות כ"אחד האדם" בבית חולים ציבורי, מה קורה לרוב הישראלים, אלה שאינם יכולים להרשות לעצמם טיפול מועדף באמצעות ממון או קשרים.
ההזדמנות היא לייצר חקירה מקיפה, כפי שמבקשת המשפחה, באופן רחב ומלמד. בעולמנו האייקוני וחובב הרייטינג, מקרים מאין אלה מנוצלים לשינויי עומק ולהארת פינות חשוכות. כך היה בעולם עם כריסטופר ריב, שחשף את חייהם הקשים של בעלי המוגבלויות; כך היה אצלנו במקרים של אסונות ציבוריים, נוסח ורסאי והשריפה בכרמל, שחשפו הזנחה של מערכות ציבוריות.
מערכת הבריאות הישראלית הייתה גאוותנו משך שנים. מכל קצווי עולם הגיעו ללמוד ולהתפעל על מערכת ציבורית איתנה ומקצועית. המצב הזה חלף עבר לו, ואנו חייבים להתעורר מהחלום. איכות הטיפול ב"אחד האדם" בבתי החולים הציבוריים הולכת ויורדת, התקנים הם תקני עולם שלישי ונתוני תוחלת החיים, תמותת תינוקות, שיעורי סרטן וכו', חושפים את העוקם בו אנו חיים.
שעת משבר היא שעת רצון. מערכת הבריאות מלווה את כולנו, כיחידים, כמשפחות וכקהילות, מרגע הלידה ועד רגעינו האחרונים. ההידרדרות הנמשכת, אי השוויון בטיפול ובתוצאות הבריאותיות בין פריפריה ומרכז, בין עניים לעשירים ובין מקושרים לאלה שאינם, הוא מראה זועקת לאי השוויון הכלכלי-חברתי בכל תחומי החיים. שימוש בסיפורו של אלי הורביץ על מנת לטלטל את המערכת לטובת שיפור הטיפול ל"אחד האדם", יהיה מצבת הזיכרון הנאה ביותר האפשרית לתעשיין המוערך, זה שלא הפך ל"טייקון" משך כל ימי חייו.